לפני יותר מ־12 שנים כתבתי ביקורת על "מצרפי המקרים", ספרו הראשון והמצוין של יואב בלום. מכוח הספר ההוא, אני – וכמדומני שעוד רבים נוספים – נותנים לבלום צ'אנס נוסף לכשף אותנו בכל ספר חדש שלו שיוצא לאור. "כהרף עין" הוא מבחינתי הקרוב ביותר באיכותו לראשון.
אז מה יש לנו פה? הבסיס הוא כמובן הסוגה המרכזית של בלום: הסיפור מתרחש בעולם שלנו, הממשי והאמיתי. הגיבורים הם אנשים בדיוק כמונו: בוכים, צוחקים, מקנאים ואוהבים. אלא שהפעם יש רעיון מכונן אחד שמוחלף: בספריו הקודמים פגשנו בקוראי מחשבות שיודעים מה חושבים האנשים סביבם, בלי יכולת לסנן את הקולות הללו או להפסיק את קריאת המחשבות והשלכותיה ("מה שאחרים חושבים בי"); או בצמידי התחלפות המאפשרים לאדם להתחלף ולהפוך למישהו אחר ("הקבוע היחידי").
ב"כהרף עין" אנחנו פוגשים במכונת זמן ייחודית, המאפשרת לנו הצצה אל אירועי עבר בלי יכולת לשנות אותם, ותוך עמידה בכללים מדעיים שונים שמפורטים בספר כחלק מההיכרות המעמיקה שעורך הקורא עם עולם חדש של חוקים וכללים הנוגעים למכונה החדשנית.
גם בספר זה אפשר ליהנות מסיפור המסגרת בלי להיכנס ולהבין כל פרט ופרט מהתיאוריה המדעית שהביאה כביכול ליצירת מכונת הזמן. סיפור המסגרת מוצלח מספיק גם כעומד בפני עצמו, והוא מורכב מסוגת הבלש, המובילה ספרי מתח רבים. הספר מתחיל ברצח, ובצמד חוקרים שנשלחים לחקור ולמצוא את הרוצח. אט־אט מתברר כי המועמדים המרכזיים ואולי אף היחידים לביצוע הרצח הם חבריו הטובים של הנרצח, והספר בא לשיאו במעמד שבו חושפת החוקרת את פתרון התעלומה כשכולם יושבים בחדר אחד ונחשפים לפתרון, שלב אחרי שלב, בדיוק כמו בספריה של אגתה כריסטי. היתרון הגדול של סוף מהסוג הזה הוא שהמורכבות שיוצרת מכונת הזמן – והופכת את קריאת הספר למעט מאתגרת – מוסברת היטב, כך שהפתרון יהיה מובן לכל מי שבאמת ירצה להבינו.
ספרי המדע הבדיוני משתרעים על טווח רחב שבקצהו האחד ספרים שעוסקים בגלקסיות חדשות או בטכנולוגיות לא מוכרות. ובקצהו האחר מד"ב רך יותר, שעוסק באנושות המושפעת מהטכנולוגיות האלה. מה שבלום יוצר בכל אחד מספריו הוא לא מד"ב מהסוג הראשון, אלא רך הרבה יותר, ולכן הוא עובר היטב בגרון גם לקורא כמוני, שאינו חובב מד"ב.
ספריו של בלום כתובים היטב, תופרים את כל הפינות, מאתגרים את המחשבה, בנויים מרבדים שונים, והם נותנים הרבה קרדיט לקורא. זוהי ספרות אינטליגנטית במיטבה. "כהרף עין" הוא ספר מתח קריא וקולח, אבל לא ספר טיסה. זהו ספר מד"ב –אבל ממש לא לגיקים בלבד. זהו ספר תעלומה – אבל גם חובבי פרוזה ייהנו ממנו מאוד, אם רק ייתנו לו צ'אנס.
באחד מפרקי הספר פונה המחבר ישירות אל הקורא שמתלבט האם "מותר" לו לדלג על הפרק הקרוב, שבו יהיו תיאורים מדעיים כביכול של חוקי מכונת הזמן או שמא דילוג כזה יפגע בהנאתו בהמשך. זו דוגמה מייצגת לחשיבות שבלום רואה בסיפוק הנאה לקוראיו, ועד כמה חשוב לו שאלה יצליחו להבין את הסיפור המורכב.
