אחד התהליכים החברתיים החשובים ביותר שהתרחשו בשנה האחרונה הוא לידתו של המגזר החילוני.
זה התחיל במחאות נגד הרפורמה המשפטית, אבל כפי שכולנו יודעים – הדיון כבר מזמן לא נמצא שם; באופן מעניין, כמעט אף אחד לא מתעניין בחלוקה הישנה לימין-שמאל בהקשר של ביטחון ומדיניות, אבל בהחלט ניטש פה עימות חברתי סוער סביב סוגיות של דת ומדינה (עימות שבין השאר מבהיר למה נתניהו ניסה בעקביות, לאורך כל שנותיו בפוליטיקה, להימנע מממשלת ימין-דתיים-על-מלא-למהדרין).
המחנה הליברלי שהתאחד באיילון, ניצל את ההזדמנות להפגין נגד שלל נושאים וגופים שקרובים לליבו, החל בתושבי בני ברק וכלה בשר החינוך. הפגנה סוערת נגד הרב יגאל לוינשטיין, בדרישה שלא יגיע לתל אביב – נראתה כמו שיא של התופעה, אבל אירועי יום הכיפורים בדיזנגוף מיהרו להאפיל על הסיפור ההוא. בזמן שאנחנו תוהים מה האירוע הגדול הבא, הגיע הזמן להבין שקורה פה משהו חשוב, שההשלכות שלו ילוו אותנו הרבה אחרי שיריב לוין ושמחה רוטמן יעזבו את הפוליטיקה.
כבר לא ניטרליים
עד היום היה מקובל לחלק את הציבור הישראלי לכמה חלקים בסיסיים: המגזר הדתי, המגזר החרדי, המגזר הערבי ו… המגזר הכללי.
יש פה הנחת יסוד אוטומטית: הישראלי במצבו הבסיסי הוא חסר דת, הוא יכול להחליט לקבל על עצמו דת ואז להיכנס לאחד המגזרים. יש מקום לבקר את התפיסה הזו (וגם אני עשיתי את זה בעבר), אבל יש בה היגיון – כי בניגוד לציבורים הדתיים, הציבור החילוני מוגדר רק על דרך השלילה: כל מי שאינו דתי, בין אם הוא ימני או שמאלני, עירוני או קיבוצניק, עולה חדש או דור שביעי בארץ, שירת בצבא או השתמט ממנו וכן הלאה – הוא פשוט "חילוני". אין לקבוצה הרחבה הזו שום דבר משותף, ואין לה כוח פוליטי או אפילו טעם תרבותי מאופיין.
השנה האחרונה גיבשה חלק גדול מאוד מהקבוצה הזו – ודאי לא כל האנשים שאינם דתיים, אבל קבוצה נרחבת שמכנה את עצמה "הציבור הליברלי". זו קבוצה שיש לה ערכים משותפים, דעה מגובשת וכפי שכולנו רואים – גם כוח ציבורי לא קטן. מן הסתם, כמו בכל קבוצה אידאולוגית, יש גם מחלוקות פנימיות בקרב הציבור הליברלי – יש סובלניים יותר וסובלניים פחות, יש שמאלנים ואנשי מרכז וכנראה גם מעט אנשי ימין. אבל זה המצב, יש פה ציבור וצריך להתייחס אליו כאל ציבור.
יש גם אזורים שבעיני הקבוצה הזו מזוהים איתה (אולי בצדק) – לא ערים שלמות, אבל בהחלט שכונות מסוימות בכמה ערים בגוש דן – וכמו שתושבי מאה שערים לא יסבלו דוכן שלא הולם את אופי השכונה, גם תושבי אותה שכונה יזדעקו כנגד דוכן הנחת תפילין או הרצאה שלא הולמת את הערכים שלהם.
והנה מסקנה ראשונה שצריך להסיק – היכולת של ארגונים כמו "ראש יהודי" או חב"ד להציע לחילונים להתקרב ליהדות, מבוססת על הנחה שהאדם שעומד מולנו הוא ניטרלי, אין לו עמדה ערכית מגובשת בכל הנוגע לתורה, ולכן אפשר להזמין אותו להעיף מבט. כמו בכל תחום, אין לך הרבה מה למכור לאדם שכבר גיבש דעה ברורה בנושא, ולכן זה רק יגרום להחרפת הטונים. צריך לשאול את עצמנו איפה אנחנו רצויים, ולהבין שיש מקומות שבהם לא ממש.
זה נכון גם למערכת החינוך – הציבור הדתי-לאומי רואה כמשימה להוסיף שעות יהדות גם במערכת החינוך הממלכתית, כדי לקרב לתורה גם רחוקים ממנה. זה יכול להיות רלוונטי, כל זמן שלאותם רחוקים יש יחס חיובי עד ניטרלי ליהדות שאתם מציעים; ברגע שמדובר על מערכת חינוך שיש לה דעה נחרצת ושלילית עליכם, צריך לחשב מסלול מחדש.
המחיר הגדול יותר
אבל לטווח הארוך, נדמה שאת המחיר הגדול יותר ישלמו דווקא אנשי הציבור ההולך ומתגבש. הם יגלו שיש יתרונות לכך שאתה מגזר – בכוח פוליטי, בתקציבים וכן הלאה – אבל במידה רבה עדיף שיקראו לך פשוט "הציבור הכללי". כשאתה המיינסטרים והמיינסטרים הוא אתה, מסתכלים עליך כאל מובן מאליו, מה שאין כן כשאתה מגזר.
דמיינו מציאות שבה יש ברדיו מדי פעם "שעה של שירים חילוניים"; שבה יש במערך החינוך הזרם הממלכתי והזרם הממלכתי-חילוני; שבה בטלוויזיה יש מדי פעם סדרות פיקנטיות על חילונים; שבה העיתונים המזוהים עם המגזר החילוני מוציאים מדי פעם מוספים חגיגיים: "מאה החילונים המשפיעים במדינה"; שיש משרדי פרסום ייעודיים, המתמחים במגזר החילוני; שיש מפלגות מגזריות, שדואגות לצרכים של המגזר החילוני; שסופרים בגאווה חילונים בקורס טיס, בסיירות, בהיי-טק, בפרסי ישראל. מציאות שבה בכל פעם שמישהו מהמגזר החילוני מבצע פשע, ובטח על רקע אידאולוגי, דורשים מהנציגים הבכירים של המגזר לספק התנצלות ולהתנער מהדברים. מציאות שבה חילונים רבים לא מתגייסים לצבא בכלל, כי הם לא מרגישים חלק ממנו (ואולי גם בגלל הורים שחוששים שהילדים שלהם יחזרו בתשובה), אבל לא מעט חילונים-לאומיים שרואים ערך בשירות צבאי, ודווקא חושבים שתפקידם להיות גשר בין המגזרים.
לא כל הדברים האלה עומדים לקרות מהר כל כך: בעולמות הטלוויזיה והקולנוע, למשל, אין מה לעשות – החיבור להוליווד חזק מדי והציבור הליברלי ימשיך להוביל בלי קשר לשיעורו באוכלוסייה. בתחום המוזיקה, לעומת זאת, השינוי כבר בעיצומו. מעבר לזה, העובדה שחלק מהציבור החילוני מתגבש סביב ערכים מסוימים, לא אומרת שהציבור ה"ניטרלי" נעלם, עדיין יישאר פלח גדול באוכלוסייה שלא משויך לאף קהילה ספציפית.
אבל התהליך הזה הולך ומתרחש, בין השאר בגלל הדמוגרפיה, והאירועים הנוכחיים מאיצים אותו. יש בישראל מגזר חילוני-ליברלי, יש לו דעות ואישי ציבור ואזורים שמזוהים איתו. בואו נתחיל להתרגל.
