בן גביר התקפל, ולא יופיע לתפילה הפגנתית בכיכר דיזנגוף – וטוב שכך. תפילה היא לא הפגנה, ולא צריכה להיות. כשארגנו כתנועה המסורתית את תפילת הנעילה השוויונית בכיכר הבימה, לא עשינו זאת בתגובה לאף ארגון, אף אם יש מי שיראה זאת כך. היוזמה הייתה תל אביבית, וקרתה בזכות פניות של לא מעט תל אביבים שהרגישו שהשנה – בשל הרוחות הסוערות – הם אינם יכולים לקחת חלק בתפילה אורתודוקסית בהפרדה מגדרית וביקשו שתהיה תפילה שוויונית וללא מחיצה.
נתקלנו גם בחשדנות, בוודאי. למה בכלל להתפלל בכיכר? לא חסרים בתי כנסת? אמנם אין לנו מעל 500 בתי כנסת כמו לאורתודוקסיים בתל אביב (מאתגרת אתכם לנסות להקים מניין קונסרבטיבי ולקבל הקצאה למבנה כדי להבין את הקושי) אבל יש לנו כמה וכמה מניינים בעיר.
התפילה בכיכר לא נועדה לפוקדי בתי הכנסת. הם היו "מסודרים" ביום הכיפורים הזה, וסביר להניח שגם בזה שיבוא עלינו לטובה (אמן!) בשנה הבאה. ההתכנסות בחוצות העיר נועדה למי שלא מגיע לבית כנסת, לאלה שלא יעלו בדעתם להיכנס, אך הם כן מעוניינים לחוות חוויה יהודית במינונים שלהם. כשהתפילה יוצאת מבית הכנסת ועוברת אל המרחב הציבורי, היא חייבת לדבר את שפת הרחוב, להתחבר אל המשתתפות והמשתתפים כדי שהתפילה תהיה על דעת המקום ועל דעת הקהל. ילמדו על כך חלק מהמניינים האורתודוקסיים (!) שלצד עזרת נשים ועזרת גברים, הציבו עזרה משותפת. כש-"משתלטים" על המרחב הציבורי, צריכים לעשות זאת ברגישות ובעדינות אין קץ.
החסרונות בעינם. קשה להסביר למי שלא מעוניין באופן מוחלט בתפילה מודע מופקע חלק מהמרחב הציבורי לצורך שאינו משמש אותו. ועם זאת, בתקופה אחרת ולא רחוקה – זה היה עובר בשקט, ובהסכמה. לפרהסיה היהודית – גם למי שאינו מאמין באלוהים בכלל – יש משמעות. כולנו אמורים להסכים שמדינת ישראל היא דמוקרטית ויהודית בדיבור אחד, גם אם זה מצריך מאיתנו מדי פעם ויתורים.
הכותבת משמשת כמנכ"לית התנועה המסורתית (קונסרבטיבית)
