החוליגנים שתקפו מתפללים בכיכר דיזנגוף ביום כיפור הציפו אלינו מההיסטוריה של ראשית הציונות את הזרם הקולני אך השולי של שנאת יהדות בתוך ההתעוררות הציונית הגדולה של ראשית המאה שעברה. היה גם היה זרם כזה, עם ביטויים ספרותיים, חברתיים ופוליטיים. יריבי הציונות מבית, בעיקר החרדים אך לא רק, השתמשו בו כדי לפסול את הציונות כולה כתנועה לא יהודית או אנטי יהודית. כל תלמיד מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל יודע שהוא הקדיש חלק ניכר מהגותו להגנה על הציונות מפני הכתם הזה ולהצגתה כפי שהיא: התחדשות של היהדות ושיבה למקורותיה, ולא חלילה התקפה עליה.
אבל כן, בהחלט הייתה נימה של שנאת יהדות במסגרת ההתעוררות היהודית הגדולה של לפני מאה שנה. חוץ מציונות ההתעוררות הזו כללה גם סוציאליזם, קומוניזם ושאר ירקות שברוך השם נפטרנו מהם פחות או יותר וכיום נשאר מהם רק רמץ עומם, אלא שרוח הפרצים של ה"מחאה" נושבת בפראות ומבעירה גם גחלים שחשבנו שהפכו לפחם זה מכבר.
יחד עם האלימות החילונית, וכדי להצדיק אותה או לפחות לטשטש את רגשות האשמה, ניעורו גם כמה מהרעיונות החילוניים הנושנים. מכמיר לב היה לראות דוברים צעירים וחדשים מנסים לדברר רעיונות ישנים שגוססים כבר מאה שנה ומעולם לא ממש הצליחו בעצם.
רעיון עתיק אחד הוא "היהדות כתרבות". סיון קלינגבייל עורכת "דה מרקר" התפייטה עליו בעיתונה בטור שאין אפשרות שלא לצטט מילה במילה את פתיחתו הנפלאה:
"בקיבוץ שבו גדלתי, לחגים היה טעם של אדמה וריח של עונות השנה. כל שנה נפתחה בסימן שאלה עם נחליאלי בחצר, חצב בשולי הדרך ותקווה שהגשם יבוא בעתו; בסוכות דאגנו שיירד היורה וירטיב לא רק את הסוכה שקישטנו בשרשראות בוטנים, אלא גם את שאריות הכותנה שלא נאספו והבוטנים שמחכים לדיש; בפסח, עטורים בשיבולים קראנו בהגדה הקיבוצית את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות — והרמנו כוסות תירוש לציונות, לעבודה עברית, לשלום ושנקצור ברינה; בשבועות הגענו כולנו נרגשים לטקס השנתי עם התהלוכה החקלאית והצגת התינוקות החדשים ואופטימיות שהשדות נתנו פרי (או לפחות שיחלקו תפוצ'יפס בסוף התהלוכה)".
בהמשך הדברים ניסתה כותבת הטור לבסס את הטענה כי מודל "היהדות כתרבות" – זה המודל הקיבוצי של הגדות ארצישראליות לפסח ותערוכת קציר בשבועות – הוא המודל הרלוונטי שעל החילונים לאמץ כיום, אבל פסקת הפתיחה שלה הייתה מופת כה מופלא של ניתוק, עד שלא נותר עוד מקום או צורך לדון בעצם הטענה. למי פונה תרכיז הנוסטלגיה המתקתק הזה בישראל 2023 שזועמת על סגירת נחל האסי? מי קהל היעד של גלוית הנוף הזאת? הרי ההגדות הנזכרות של הקיבוצים – הגדות משובבות לב באמת, באופן אישי אני אוהב אותן מאוד – לא רק שהן היום מוצג מוזיאוני, הן היו כאלה כמעט מיד לאחר שהודפסו! לא רק נכדיהם של מחברי ההגדות האלה לא קוראים בהן בליל הסדר ולא רק בניהם, אפילו הם עצמם כבר לא קוראים בהן! אם זאת "התרבות החילונית" שיש למגזר החילוני להציע – הוא בצרות. ולא בגלל השתתפות החרדים בקואליציה.
כותב נוסף בשם ליאור טל, מורה לשעבר בישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב, הציע בפוסט פופולרי בפייסבוק את תזת "הדת החילונית":
"גם לנו יש הלכה", כתב, "כן, לנו הציבור החילוני-הומניסטי יש הלכות. הן לא נקבעות באותן דרכים ושיטות, אבל הן לא פחות קדושות וחשובות עבורנו. כשם שיש איסורי הלכות שאתם לא יכולים להעלות על הדעת לעבור עליהם (כגון: חילול שבת דאורייתא, אכילת חזיר, לאכול בכיפור וכו'), כך גם לנו יש. אחת ההלכות המרכזיות שלנו היא איסור הדרת נשים".
גם הטיעון הזה כיכב בזמנים מוארים יותר של החילונים, אי אז בתחילת המאה שעברה כשהם עוד קראו לעצמם "חופשים" והאמינו בסוציאליזמוס. אלא שהלכה היא ענין רציני. לא די בקריאת השם "הלכה" על משהו כדי שיהפוך באמת להלכה, כלומר לקוד מוסרי המחייב מיליוני אנשים לאורך דורות על גבי דורות. איזו משמעות יש לקביעה ש"הדרת נשים" – מונח שליאור טל עצמו לא שמע עליו עד לפני שלוש שנים כשהפך לבאזוורד במדורי הדעות – היא "הלכה" חילונית? איפה כתובה ההלכה הזאת? מי כתב אותה? ומה היא אומרת? מה נחשב להפרה שלה ומה העונש על הפרה כזאת?
ההלכה היהודית על אינסוף סעיפיה ותחומי העניין שלה ודיוניה הארכניים, מתועדת בכתב כבר כמעט 2000 שנה. איזה דיון מקביל בעומקו יכולה להציע ה"הלכה" החילונית האוסרת "הדרת נשים"? אני לא כזה דתי בעצמי וודאי שלא חסיד של הממסד הדתי הישראלי, אבל אחים חילונים, אתם חייבים לכבד את עצמכם יותר. אין לכם "הלכה". לנו לקח כמה אלפי שנים לבסס את המונחים האלה וכמו שאתם רואים גם היום לא קל לנו איתם. תנו לעצמכם 2000 או 3000 שנים של שקלא וטריא על יחסי המשקל בין הערכים שלכם (מה שנקרא אצלנו "דיון הלכתי") ואז נחזור להשוות בין הדת שלכם לדת הקדומה יותר. וזיכרו כי דיונים כאלה מתנהלים בשיחה בבית המדרש, לא עם משרוקיות בכיכר דיזנגוף.
