שמחת בית השואבה בישיבה הייתה לשם דבר. מכל רחבי השכונה והעיר ואפילו מרחבי הארץ היו באים להשתתף בה, וכבר כמה שנים טובות שהיא הפכה לאירוע ממוסד ומדובר וצפוף שהתקיים באופן קבוע בלילה הראשון של חול המועד לצלילי תזמורת ״המזמרים״ בניצוחו של שימי הרשטיק. בית המדרש רוקן כליל מספסליו וסטנדריו, בסוכת הישיבה הונחו על שולחנות ג׳ריקנים ענקיים של פטל ושרווולי כוסות חד־פעמיות התפזרו לכל עבר. בסביבות שמונה בערב איציק הגבאי היה מגביר את המזגנים למקסימום, מסמן לתזמורת של שימי הרשטיק להתחיל וזו הייתה פוצחת במחרוזת שירי חג מקפיצים.
תוך דקות בודדות, כל מי שהתגודד בחוץ, כל מי ששתה פטל בסוכה וכל מי שנייעס במרפסת, נכנסו פנימה. כלי הנשיפה החרישו אוזניים, שימי הרשטיק אנפף בקולו השנוי במחלוקת ואט־אט החל להתגבש מעגל הרוקדים הראשון שהיה מורכב בדרך כלל מהקליברים של הישיבה. דודי ברגר ועזרא אלפסי וירוחם זוננשטיין ומשה דרורי ונתי הרמן ועוד בחורים שחשבו את עצמם נסיכי ממלכת עולם התורה.
בחורי הישיבה הצעירים – אלה שהתחילו ללמוד בישיבה לא מכבר – היו מסתכלים על הבחורים המבוגרים בהערצה גלויה. על העניבות המתנפנפות שלהם, על החיוכים הבטוחים והכובשים ועל הקריצות שהם היו מחליפים אחד עם השני. לאט־לאט היו נכנסים למעגל הזה עוד ועוד בחורים מבוגרים ובמקביל היה נפתח מעגל נוסף של בחורים צעירים עד שכל בחורי ורבני הישיבה כבר היו בעיצומה של שמחת בית השואבה. התזמורת הגבירה קצב, הרגליים נישאו באוויר, השכנים והאורחים ועוברי האורח עמדו בצידי בית המדרש וקו החזית של עזרת הנשים התפקע עד אפס מקום.
ואז, מתוך כל ההמולה והדוחס והמעגלים נפלט ידידיה גורדון, בחור צעיר בוועד א׳, הוא ניגב את הזיעה שלו בנייר טואלט תעשייתי, שחרר מעט את קשר העניבה ועלה לסוכת הישיבה להרוות את צימאונו בפטל קר. הדי התזמורת הלכו והתעמעמו וידידיה נכנס לסוכת הישיבה שהייתה שוקקת מעגלי נייעס של בוגרי הישיבה הנשואים. הוא מזג לעצמו פטל קר ובירך ולגם בבת אחת. ידידיה לא הכיר אף אחד, רק לפני חודש וקצת הוא התחיל ללמוד בישיבה ובחודש הזה הצליח להתיידד רק עם שניים־שלושה בחורים מהוועד שלו וזהו. הוא עזב את הסוכה בחזרה לכיוון בית המדרש ואז, במעבר שבין הרחוב למרפסת הישיבה הוא ראה אותה ועולמו עצר מלכת. יש רגעים כאלה בחיים שהלב יודע ומרגיש דברים שהמוח לא תופס. וידידיה ידע בכל ליבו שזוהי הבחורה שנקבעה לו מששת ימי בראשית לזיווגו ההגון. הוא ליווה אותה במבט כשנעלמה בעזרת הנשים וחזר לבית המדרש אל מעגלי הרוקדים המפזזים והמכרכרים.
במשך הערב ידידיה ניסה למצוא אותה מבעד לחרכי המחיצות אך ללא הועיל. הוא המשיך לרקוד כל עוד רוחו בו ובתקווה שהבחורה ההיא רואה אותו ממקום מושבה ומוצאת בו חן. כשנגמרה שמחת בית השואבה והתזמורת של שימי הרשטיק קיפלה ציוד, ידידיה יצא החוצה לראות אם אולי יזכה במבט חטוף נוסף באשת נעוריו, אך לא זכה.
וככה, עברו הימים וידידיה סיפר על אהבתו הגדולה לחברותא שלו חיים בנזירי, ובנזירי, כמו חבר טוב הכיל את ידידיה ותחושותיו ואמר לו, מי יודע? אולי זו באמת השידוך שלך. למרות שיש לך עוד כמה שנים טובות עד תקופת השידוכים.
חלפה שנה ושוב הגיע יומו הראשון של חול המועד ושוב שימי הרשטיק הגיע עם תזמורתו העליזה ושוב התרוקן בית המדרש מספסליו וסטנדריו ושוב מולאו הג׳ריקנים פטל ושוב ידידיה שתה מהם כוס בלגימה מהירה ושוב ראה את אהובת ליבו חולפת לה אל עזרת הנשים. וכך היה גם בשנה השלישית והרביעית והחמישית. ידידיה גדל והתבגר והבחורה משמחת בית השואבה גדלה והתבגרה, וידידיה הרגיש שהבשילה השעה. הוא תכנן עם בניזרי שהפעם יצא איתו לשתות את הפטל, ואז ידידיה יסמן לו מי היא ובניזרי ייגש אליה בנימוס ויציע לה שידוך ״שנראה לו מתאים מאוד״.
זמן אלול עבר ועברו גם הימים הנוראים ובחורי הישיבה התפזרו לבין הזמנים ונפגשו בלילו הראשון של חול המועד לשמחת בית השואבה. שימי הרשטיק היה בדיוק באמצע לשיר ״אמר ר׳ עקיבא אשריכם ישראל״ וידידיה ובניזרי יצאו לסוכת הישיבה, ללגום פטל קר ולהוציא את המבצע לפועל. אלא שאז בניזרי שם לפתע לב איך ידידיה מחוויר ושאל אותו מה קרה וידידיה לא אמר מילה רק החווה בידו אל עבר הכניסה ושם נראתה הבחורה של ידידה כשלראשה פאה נוכרית ולצידה פוסע אברך משי מעומלן והם שניהם מחייכים באושר. בכניסה לישיבה הם התפצלו, היא לעזרת הנשים והאברך אל מעגלי הרוקדים, וידידיה נשאר בסוכה.
