לבית המשפט העליון ניתנה לפני שבוע הזדמנות פז להפרכת טענות הטייתו. כמעט בחינם יכלו שופטיו להוכיח את יומרתם להגנה על זכויות מיעוטים, ולא רק כשמדובר בערבים, במסתננים או בעו"ד שרגא. בין פסילת חוק אחד למשנהו הם יכלו להאיר פנים למחנה שבדרך כלל מפסיד אצלם, אילו רק קיבלו את הערעור על גחמת התנכלותה של עיריית תל־אביב למתפללי דיזנגוף. אבל הרכב השופטים בראשות יצחק עמית לא עמד אפילו בפיתוי הקטנטן הזה, קטנטן ממש. הוא נתלה בטענת שיהוי חמקנית כדי לדחות את הערעור. הראש היהודי שוב נפל קורבן לראש הבג"צי.
למה חיכיתם לרגע האחרון, נזפו השופטים במערערים, כאילו שמעולם לא נחלצו לבטל החלטות שלטוניות בדקה ה־90 ואפילו ה־91. למרות לוח הזמנים הקצר הם יכלו לאפשר את קיום התפילה במתכונתה המסורתית ולפרסם את הנימוקים אחרי החגים. יכלו גם להגיד שעקב לוח הזמנים הקצר יש להעדיף את חופש הפולחן על פני צווים עירוניים, פן יתברר בהמשך שנעשה למתפללים עוול בלתי ניתן לתיקון.
אחרי הכול, לא באמת מדובר באחת מאותן "סוגיות כבדות המשקל שהמערערים ביקשו להניח לפנינו", כפי שנטען בהחלטה לדחות את הערעור. הסוגיה שהונחה הפעם בפני העליון הייתה קלת משקל. רק פרנואידים קיצוניים יכלו לראות בה מזימה להדרה תקדימית. המחיצה המדוברת לא תוכננה לחצוץ בין כל המתפללים לכל המתפללות, אלא רק בין אלה לאלו שיחפצו בכך, יום אחד בשנה, תחת כיפת השמיים, בלי שמץ כפייה. לכל מתפלל נותרה אפשרות טכנית לשבת ליד אשתו, בתו או סבתו אם נורא קשה לו להתייחד עם בוראו בלעדיהן. אבל השופטים העדיפו לזרום עם הפופוליזם המרושע של חולדאי ועם היסטריית ההדתה התל־אביבית. בפעם האלף ואחת הם חשפו לעיני כול את האינסטינקטים האידיאולוגיים שלהם.
תנועת "המחאה", הורתו הביולוגית של פשע השנאה בדיזינגוף, ספגה חבטת בומרנג עזה. עם ישראל הבחין הפעם בין רע לטוב
עם זאת, ברור שגם קבלת הערעור לא הייתה מונעת את חזיון המשטמה בדיזנגוף בערב יום הכיפורים. לכל היותר היא הייתה מנטרלת את הטיעון הצבוע שלפיו משליכי המחזורים ומושכי הציציות התייצבו במקום כדי להבטיח את כיבוד החלטת בית המשפט, ובעצם להחליף את משטרת ישראל ואת אגף הפיקוח העירוני. המתפרעים עצמם הבהירו שהם באו לכיכר כדי להיאבק בהדתה ובמשיחיים, לא כדי לשמור על החוק.
"נרדוף אתכם בכל מקום, נהדוף אתכם אל מאורות האופל שהגחתם מהן", הבטיח בשמם המשורר אילן שיינפלד, מי שחיבר את "הגדת ההתנגדות" שנשלחה בערב פסח לכל מנויי "הארץ". יאיר לפיד, כמו בכיר או"ם אחרי מתקפת טילים חמאסית על ישראל, לא פרסם במוצאי הצום מילה אחת בגנות התוקפים, והתמקד באשמת הקורבנות: "גרעינים משיחיים וגזעניים… הפכו גם את היום הקדוש והנפלא הזה לעוד יום של מריבה ישראלית". עיתונאים בעלי תפוצת טוויטר רחבה צייצו הודעות תמיכה במתפרעים בסגנון "סיימנו לשתוק". גם מההודעה המביכה של בני גנץ היה ניתן להבין שהבעיה היא לא המחיצה, אלא משהו אחר לגמרי – נתניהו.
"מי שלא יעמוד בסטנדרטים שאני אוביל כעיר ליברלית, לא יהיה כאן", מינפה אורנה ברביבאי את האירוע בהצהרה הזויה הלקוחה מתחום הדמדומים שבין סאטירה לטירוף. גם אם ברביבאי תיבחר לראש עיר ברוב של 99.9 אחוז לא תהיה לה סמכות לגרש איש מתל־אביב. היא לא תוכל למנוע את המשך הפעילות של קבוצת ישראל זעירא. במדינה דמוקרטית כל אזרח רשאי להטיף או לעשות נפשות לכל רעיון בלתי אלים או בלתי גזעני, כמו חזרה בתשובה או יציאה בשאלה, ובמגילת העצמאות אין זכר לטענה שתל־אביב שייכת לחילונים אדוקים בלבד. הרחוב שבו שוכן בניין העירייה קרוי על שם משורר אורתודוקסי שהתפלל מן הסתם במניין עם הפרדה מגדרית, אבן גבירול. דיזנגוף עצמו היה בעד הענשת מחללי שבת בפרהסיה. אבל אם ברביבאי או חולדאי בכל זאת יצליחו לגרש דתיים מתל־אביב, אולי אף בהרשאת בג"ץ ששוב ייתלה באמתלות שיהוי, התואר האחרון בעולם שהיא תוכל להתקשט בו יהיה "מעוז הליברליות". עיר שמתנכלת למתפללים היא מעוזם של סותמי הפיות, מבצר הקנאות.
מהפך
ולמרות כל האמור לעיל, לפחות כפי שהדברים נראים לפני הירידה לדפוס, יש גם היבט חיובי לאירועי יום הכיפורים: ביממה שלאחר שוך תרועת הזמבורות בכיכר התברר כי עם ישראל הבחין הפעם היטב בין טוב לרע. הוא לא נפל בפח ההטעיה התקשורתית של יצירת סימטריה בין שני הצדדים או תיאוריו השטניים של ישראל זעירא. לכן שקמה ברסלר ושות' זגזגו חדות בתוך יממה, ועברו ממצב של תמיכה מוסרית בפרעות למצב של התנערות מהן. התגובה הציבורית לא הותירה להם ברירה אחרת. גם תגובתם של כמה פוליטיקאים וידוענים שאזרו עוז לא לזרום עם העדר. ארז טל, למשל, חילי טרופר, גדעון סער או פנינה תמנו־שטה. הודעות הגינוי הצלולות שפרסמו סייעו להעמיד דברים על דיוקם.
"אי אפשר לנופף בכך שתל אביב היא עיר חופשית ובאותה נשימה למנוע ממי שרוצה להתפלל בהפרדה בכיכר לעשות את זה", כתב ארז טל. בדיוק. גם הסקרים העדכניים עשו את שלהם. תנועת ה"מחאה", הורתו הביולוגית של פשע השנאה בדיזנגוף, ספגה חבטת בומרנג עזה. הציבור הרחב אותת לה מה דעתו על מה שקרה, וממילא גם על מה שצריך לקרות: הפסקת אש, פיוס, שפיות, שלום בית.
