במרכז הארץ עדיין יש יחידה סודית, שבה מפתחים בעבור מרגלים "גאדג'טים" על גבול הדמיון, כמו המעבדה של "קיו" מסרטי ג'יימס בונד. יש להניח שברחבי העולם עדיין מסתובבים מרגלים ישראלים הפועלים תחת סיפורי כיסוי שנטוו בעבורם במשך שנים, כולל כל המסמכים הנדרשים, כמקובל בעולם הריגול הקלאסי. אבל המון השתנה בעולם הריגול של 2023.
שלושה היבטים עומדים בבסיס עבודתו של מרגל: אופי המשימה, דרכי התנועה והקשר עם המפקדה, ונראה שכולם שונים היום ממה שהיה קיים בעולם הצללים לפני כמה עשורים. אם בעבר נדרשה תעודה מזויפת כדי לחצות גבול, היום אמצעי הבקרה קפדניים ומגוונים יותר. גם מצלמות המעקב שבכל פינה מקשות על פעילות חשאית. מצד שני, אותן מצלמות, וכן צילומי לוויין, מייתרים משימות צילום סודיות. הקשר עם המשלחים בעידן המודרני כבר לא טעון קידוד באמצעי אלחוט מוסווים, והעולם הדיגיטלי מאפשר העברת חומר רב בקלות.
"היה לי נוהג בלבנון", סיפר יעקובה, "שהייתי הולך לראות הוצאות להורג. כל הזמן ניקרה לי בראש המחשבה שיום אחד אני אעמוד שם"
מי היה המרגל המוצלח ביותר שפעל בשליחותנו? אני בחרתי ביעקוּבּה כהן. סביר להניח שרוב הציבור בישראל לא שמע עליו, בשל הפרדוקס בעבודתו של מרגל: ככל שהוא מוצלח יותר, כך גדל הסיכוי שפעילותו תישאר לא מוכרת לציבור הרחב, גם אחרי מותו. המרגלים המוכרים יותר הם אלה שפעילותם נחשפה, כלומר הם נכשלו. אלי כהן, למשל, היה מרגל מדהים, אבל סופו הוא כישלון מהדהד של המוסד. ויש מרגלים מוצלחים כל כך, שפעילותם לא נחשפה, ואולי גם לא תיחשף לעולם.
על יעקב "יעקובה" כהן פורסם ספר ב־2011, שמונה שנים אחרי מותו. אני למדתי על מעלליו עוד קודם לכן, ב־2008, אחרי שקיבלתי מאשתו מירה תמלול של סיפור חייו, כפי שסיפר לאיזה דפני, בתו של יצחק שדה, מול מכשיר ההקלטה. זה היה זמן קצר אחרי אזכרה שנערכה ליעקובה בבית העלמין של קיבוץ אלונים (שייח'־אבריק בשפת הפלמ"חניקים).
יעקובה נולד בשנת 1924 בשכונת נחלת ציון בירושלים, למשפחה ממוצא פרסי. מלבדו היו בבית עוד 12 אחים ואחיות. כילד, אהב לשחק עם ילדי הכפר שייח'־באדר, וכך רכש את השפה הערבית.
בגיל 16 עזב יעקובה את הבית והשתלב ב"מחלקה הערבית" של הפלמ"ח. הוא היה הראשון שנכנס להתפלל במסגדים ושנטמע בחברה הערבית לאחר שהשיג תעודות של ערבי מוסלמי. מה עשה אותו למרגל מוצלח? היכולת להחליף זהויות וגם את מראה פניו (באמצעות ניתוחים פלסטיים) ולפעול במקומות שונים בגלובוס.
לפי סיפור הכיסוי שלו הוא היה צעיר סורי בשם מוחמד רושדי, שהחל לעבוד כסבל בנמל חיפה. המטרה הייתה להתערות בקרב הפועלים, כהכנה לדבר האמיתי.
יעקובה השתתף במבצע הראשון של המחלקה הערבית, שנודע בשם "הפעולה הכירורגית": פעולת תגמול של סירוס צעיר ערבי שאנס בחורה יהודייה. אלה היו הזמנים. המרגל המוכשר היה מעורב גם במעקב, חטיפה וחיסול של שייח' מצפת שהואשם אף הוא באונס של אם ובתה בראש־פינה.
יציאתו הראשונה לחו"ל הייתה להכתרת המלך עבדאללה בירדן ב־1946. המטרה העיקרית הייתה "להשתפשף" עוד כמסתערב. על הדרך הביא קצת מודיעין.
במלחמת השחרור שהה יעקובה בלבנון בזהות של נהג מונית בקו ביירות־טריפולי. באחת השליחויות, עם חברו ליחידה שמעון חורש, השיג מידע על הכוחות הסוריים לאורך הגבול עם ישראל. השניים המשיכו לדמשק והצליחו לספק מידע חשוב על צבא סוריה. בפעולה אחרת שהיה מעורב בה, פוצצה ספינה לבנונית ליד ביירות.
לאחר קום המדינה יצר נהג המונית קשרים עם גורמים בלבנון ובסוריה, ובנה תשתית לרשתות המודיעין הישראליות שם. כדי להשיג מעבר חלק במחסום בין דמשק לביירות היה מפנק את השומרים הסורים בחוברות נושאות תוכן מיני שנמצאו, כאילו במקרה, במכונית שלו.
בעל הדירה של יעקובה בביירות, עובד העירייה, חיבר אותו לחבר הפרלמנט הלבנוני שייח' סלים ח'ורי, אחיו של נשיא המדינה בשארה ח'ורי. יעקובה המשיך לעבוד על קו ביירות־טריפולי כשהוא מפנטז על פיצוץ בתי הזיקוק בעיר הצפונית ומשתמש בשם של סלים ח'ורי לפתוח דלתות. קשריו עם האליטה הלבנונית העמיקו. בשלב מסוים אף פגש את פאוזי קאוקג'י, המפקד הסורי שהגיע לארץ ישראל כדי לעזור לערביי הארץ במאורעות 1936־1937 ובמלחמת העצמאות, והתיידד עימו.
ב־1950, כשהוחלט בישראל לנסות לחסל את ראש ממשלת לבנון ריאד א־צולח, שנחשב לקיצוני מקרב מנהיגי ערב באותה עת, יעקובה עקב אחריו ותכנן דרכים להגיע אליו עם חומר נפץ. התוכנית שהגה לא אושרה בארץ מחשש שהיא מסוכנת מדי.
"היה לי נוהג בלבנון", סיפר יעקובה לפני מותו, "בכל פעם שהייתי שומע שעומדים להוציא מישהו להורג, גם על שוד וגנבה, הייתי הולך לראות. זה לא היה מתוך סדיזם. כל הזמן ניקרה לי בראש המחשבה שיום אחד אני אעמוד שם באותו מצב, ורציתי לראות איך זה, מקרוב".
בראשית שנות ה־50 שב יעקובה לארץ, להפסקה. הוא נשא את מירה והקים משפחה. רשמית, היה מחנך בקיבוץ אלונים; למעשה, מעולם לא עזב את "המחלקה הערבית", שעברה לאגף המודיעין בצה"ל, ובהמשך למוסד.
אחרי המלחמה כמעט "נשרף" כישראלי. במהלך שליחות למצרים בזהות בדויה, בזמן פגישה במסעדה בפורט־סעיד נכנס למקום קצין מצרי שנפל בשבי הישראלי במלחמת קדש, ותוחקר אז על ידי יעקובה. המצרי הסתכל עליו בחשד, אך לא זכר היכן נפגשו. יעקובה פנה אליו ואמר: "מה אתה רוצה ממני? אנחנו מכירים מאיזשהו מקום?", ועזב בשלום. אחרי התקרית חזר לארץ, ומנתחים פלסטיים שינו את מבנה פניו, ליתר ביטחון.
בשנים 1958־1959 בילה יעקובה כעשרה חודשים בקהילות הסוריות והלבנוניות בארגנטינה ובברזיל. שם, כידוע, בנה גם אלי כהן את סיפור הכיסוי שלו כסוחר ארגנטיני ממוצא סורי.
הניתוק מאשתו ומילדיו לתקופות ארוכות כמעט שבר אותו, ובכל זאת הוא מעולם לא סירב למשימה.
בתחילת שנות ה־60, כעת כאיש מוסד, יצאו יעקובה ומשפחתו לשליחות באיראן. אז עוד היו קשרים דיפלומטיים בין המדינות. יעקובה החזיק אז בזהות של קצין פרסי, והפעיל סוכנים בתוך עיראק – בשיתוף פעולה עם הפרסים. המידע שהביא נחשב בקהילת המודיעין יקר מפז.
במלחמת ששת הימים נפלו אחיו של יעקובה ואחיה של מירה, והמשפחה שבה ארצה. יעקובה חשב סוף סוף על פרישה, אבל המשימות הבאות כבר חיכו לו – הפעם בשטחי יהודה ושומרון. השב"כ קרא לדגל את ה"מחנך" מאלונים, וכך היה יעקובה בין מקימי התשתית המודיעינית של הארגון ביו"ש, הפעם לא כאיש צללים.
יעקובה נתכבד בהדלקת משואה בהר הרצל ביום העצמאות של 1983, אבל החשיפה הציבורית שזכה לה בימי חייו הייתה כמעט אפסית. גם בעמוד זה סופר רק חלק קטן ממעלליו הרבים.
לקריאת "משחקי ריגול" – גיליון מיוחד על עולמות הביון – לחץ כאן
