מי שעוקבים מקרוב אחרי המלחמה הבלתי־נגמרת באוקראינה אולי הבחינו – בין דיווחים על קילומטרים מרובעים בודדים שעוברים מצד לצד – על סיבוב חדש במריבה בין הצבא האוקראיני למיליארדר אילון מאסק. בתחילת המלחמה, כאשר גל ההתלהבות הפרו־אוקראיני סחף את העולם המערבי, זכה מאסק לתשואות כשסיפק לאוקראינים את מערכת הקשר סטארלינק, שנועדה להתגבר על חסימות האינטרנט מצד הרוסים. הייתה לכך חשיבות מרובה, מפני שצבאו של פוטין הקדיש משאבים רבים לחסימת צמתים ברשת הקשר האוקראינית בתחילת המלחמה, ובלי מערכת תקשורת, עדיף מבוססת GPS, קשה לנהל מערכה מודרנית.
לחודשים ספורים הפך מאסק לאחד האישים הפופולריים ביותר באוקראינה, וחיילים אפילו צילמו סרטונים שבהם הודו לו בהתרגשות. אלא שבדיוק כמו פטרוניה המדיניים של אוקראינה, מאסק הרגיש שזכותו להשתמש בכוח הפוליטי שרכש כדי להכתיב לאוקראינה תנאי שלום – דבר שהפך אותו במהירות מגיבור נערץ בקייב לאחד מאויבי הציבור. במאמר הזה לא ארחיב על הסיפור הזה דווקא, אלא על ההקשר ההיסטורי של אחד ממרכיביו: מעורבותן הגוברת של חברות פרטיות במבצעים צבאיים ומודיעיניים, מה שהופך אותן, כמו במקרה של מאסק, לגורם מדיני של ממש שיש להתחשב בו.
מדינות, ממשלות וצבאות רשמיים לא תמיד החזיקו במונופול על אלימות. למעשה, ברוב דברי ימי האנושות, הזירה המדינית רחשה גורמים פרטיים שהפעילו אלימות כאוות נפשם. בימי הביניים האירופיים, למשל, אלימות הייתה כרטיס כניסה למשחק הפוליטי, כמו חופש הביטוי בימינו. אולם מהמאה ה־18, מלכים ומדינות התחילו לדחוק מדרכם גורמים לא־מדינתיים שהפעילו אלימות. גילדות חמושות, יזמים צבאיים פרטיים, פיראטים והרפתקנים, שכירי חרב – כל אלו נעלמו מהזירה ואף נאסרו באמנות בינלאומיות, מותירים לממשלות ולשליחיהן הנאמנים, הצבאות, מונופול מוחלט על השימוש באלימות פוליטית ובינלאומית. הטרוריסטים למיניהם, מרקסיסטים, אסלאמים, בדלנים ואחרים, עוררו חרדה רבה בדיוק משום שניסו לשבור את המונופול הזה. אולם חרף המחיר שגבו בחיי אדם, השפעתם הפוליטית הייתה בסופו של דבר מקומית ושולית.
מאסק זכה לתשואות כשסיפק לאוקראינים את מערכת סטארלינק שעקפה את חסימות הרשת של הרוסים, והפך לגורם מדיני שיש להתחשב בו
אולם מאז שנות התשעים של המאה העשרים, הגלגל התחיל להתהפך. עם סוף המלחמה הקרה, הקונגרס צמצם את תקציב הצבא האמריקני, וזה התחיל להפריט חלק גדול מתפקידיו למאות חברות צבאיות זרות, שלעיתים קרובות העסיקו בכירי צבא לשעבר. חוקי ארצות הברית אסרו על עובדי החברות הללו להילחם באופן ממשי, אך לפעמים הכלל נשבר, כמו עם מאבטחי בלאקווטר במלחמת עיראק. אולם בהדרגה, ככל שהסדר העולמי התערער, הופיעו חברות צבאיות שנלחמו בשטח. אחת הסנוניות הראשונות הייתה Executive Outcomes, חברה של ותיקי צבא האפרטהייד הדרום־אפריקני, שהפעילה צבא פרטי של ממש במלחמות שונות ביבשת השחורה – צבא יעיל להפליא ששיחק בזירה המדינית המקומית ורכש, בתמורה לשירותיו, זיכיונות על משאבי טבע בעבור המשקיעים שלו.
המלחמה באוקראינה מסמלת שלב נוסף בתהליך. בימי הכאוס הראשונים של הלחימה, אוליגרכים אוקראינים מימנו לוחמים, חלקם זרים, מכספם הפרטי, והרוסים הגדילו לעשות והשתמשו בחברה הצבאית "וגנר", שאוישה בבשר תותחים של אסירים לשעבר, ככוח צבאי מרכזי בקרב הפראי על העיר באחמוט. הבעלים של וגנר, יבגני פריגוז'ין, ניסה לנצל את כוחו הפוליטי כדי לבצע מעין הפיכה במוסקבה, מהלך שנכשל אך הראה שוב עד כמה חברות צבאיות הופכות בהדרגה לכוח פוליטי שיש להתחשב בו.
מעניין לראות עד כמה גורמים פרטיים מצליחים להתברג לא רק בלחימה אלא גם בעולם האיסוף המודיעיני. מים רבים זרמו בנהר דנייפר מאז המאבקים המודיעיניים של המלחמה הקרה, שהתאפיינו במונופול כמעט מוחלט של ממשלות ושירותי מודיעין רשמיים על עולם הריגול והאיסוף. באותה תקופה, ביון נרחב דרש משאבים שכמעט לא היו לגורמים פרטיים. היו אומנם יזמי מודיעין פרטיים, בהם ותיקי ביון נאצי שהסתובבו כחרבות להשכיר בין מדינות, אולם אלו היו לרוב נוכלים בעלי השפעה מוגבלת.
עידן המידע, שאנחנו נמצאים בעיצומו, חיזק גורמים פרטיים ועסקיים על חשבון שירותי הביון של הממשלות והמדינות. אחרי הכול, הרשת נגישה לכולם, וטכנולוגיות כמו כריית מידע, שימוש ב"רשת האפלה" והיום גם בבינה מלאכותית, נותנות יתרונות לחברות עסקיות דינמיוּת שאין למדינה ולמנגנוניה האיטיים והמיושנים. האוקראינים, למשל, השכילו להבין זאת, ועשו שימוש רב (בעיקר בתחילת המלחמה) במידע שהביאו וניתחו אזרחים בקיאים, וגם בציוד של חברות כמו סטארלינק. ארצות הברית הפריטה פונקציות מודיעיניות לא מעטות לחברות זרות: לפי דו"ח של מנהל המודיעין הלאומי משנת 2008, מדובר ב־29% אחוזים מכוח האדם של קהילת המודיעין ו־49% מהתקציב שלה. מעניין לבחון בהקשר זה גם את הפעולה של ארגוני מודיעין פרטיים, כמו למשל Bellingcat, או מחלקת החקירות של ארגון האופוזיציה הרוסית בראשות אלכסיי נבאלני, שמנתחים מידע גלוי כדי לחשוף שחיתויות וסודות אפלים של ממשלות.
בתהליך הזה טמונים יתרונות לא מעטים, וסכנות רבות לא פחות. על אחת מהן אפשר ללמוד מסיפורה של יפן הקיסרית, אחת המדינות הבודדות ש"הפריטה" את המודיעין שלה כבר בסוף המאה ה־19. בשל מחסור בכוח אדם וסיבות אחרות, המודיעין היפני שאב את ידיעותיו על הזירה הסינית מערב רב של גורמים פרטיים, חלקם עסקיים, חלקם פוליטיים וחלקם קשורים לעולם הפשע, בעיקר הרפתקנים דוברי סינית שנדדו במדינה, סחרו בנשים ובאופיום וסיפקו לצבא מידע בזול. אולם החיסכון בכסף עלה לצבא היפני ביוקר. ראשית, ההרפתקנים מומנו על ידי גורמים עסקיים ופוליטיים, בהם סוחרי נשק ואנשי ימין קיצוני, שהצליחו להטות את המערכת כולה כדי לשרת את האינטרסים שלהם. שנית, אנשי המודיעין היפני הפכו בעצמם לגורמים פליליים, ולבסוף, השקפותיהם הקיצוניות של הרפתקנים הטו את הערכות המודיעין באופן שהמעיט בכוחו של האויב הסיני, ודחף את הצבא היפני למסע כיבושים שמתח את משאבי המדינה עד להתפקע ובסופו של דבר סייע להחרבתה.
מה הלקח מהסיפור? שעלינו להילחם במגמות ההפרטה של המודיעין, שבחלקן אינן ניתנות לעצירה? לא בהכרח, אלא שיש לנתב ולרסן אותן. אם אין מנוס משיתוף פעולה עם גורמים עסקיים במבצעים צבאיים ומודיעיניים, חשוב לפחות לשמור על גיוון; קרי, לעבוד עם גורמים רבים שאינם חולקים את אותם אינטרסים עסקיים ואינם מגיעים מאותו כיוון פוליטי, כדי להימנע מחטיפת האינטרסים של המדינה על ידי קבוצות לחץ מאורגנות. ולבסוף, חשוב שהמדינה תשמור על ליבה של מומחיות צבאית ומודיעינית, כדי שתוכל להסתדר גם בלי גורמים עסקיים הפכפכים. יחסיה של אוקראינה עם אילון מאסק, למשל, מראים שלא תמיד אפשר לסמוך על אלו לאורך זמן.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי, מלמד בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר תולדות הביון במאה העשרים. מחבר הספר "נמלטים: שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה" (הוצאת כינרת־זמורה)
לקריאת "משחקי ריגול" – גיליון מיוחד על עולמות הביון – לחצו כאן
