אני כבר לא זוכרת איך קוראים לו. אולי יעקב, אולי ישראל. אני רק זוכרת שבמשפחה שלו יש שלושה אחים, והוא הבכור והמופנם שבהם, לפחות לידנו. הם גרו בדירה ממול, חלון מטבח נושק לחלון מטבח. דוברי ספרדית מאחת המדינות השכנות לארגנטינה, כנראה אורוגוואי – וזו הייתה הצלת נפשות חברתית עבור משפחה עולה חדשה שכמותנו, שעוד לא ידעה לתרגם את שפת הקודש לענייני חול. עד שהם הפסיקו להיות, הפסיקו לדבר איתנו. למה? ככה. כי דתיים. כי פרימיטיביים. כי משיחיים. בבת אחת נפסקו הדפיקות על הדלת, ולא ביקשו שני מלפפונים או חצי כוס סוכר, ולא בירכו בוקר טוב בחדר המדרגות או שבת שלום וחג שמח. הייתה שתיקה מעיקה, והיה מבט מלא בוז על החצאיות ועל הכיפות והטלית כשחוזרים מבית הכנסת.
היינו הדתיים היחידים בבניין, מלבד משפחת סולטן. היחידים ברחוב כולו. סולטן בקומה השישית והאחרונה, אנחנו בראשונה – מעטפת דתית מקרית סביב משפחות אתאיסטיות ומסורתיות משלל עדות עם המון מבטאים. הייתה המורה לאנגלית שעלתה מבריטניה, והיה יו"ר ועד הבית הפרסי; היו הלבנונים והבוכרים והעיראקים והצרפתים והשכן עם המספר על היד. והיו השכנים ממול, כנראה מאורוגוואי, שהצטרפו לזועמים על בניית הסוכה בדשא של הבניין. מדי שנה בשנה הדשא הזה נשאר ירוק ומגרד גם אחרי שבעה ימי חג אסיף, אבל פתאום הפריע לאסתטיקה הבוטנית של השכנים. מול כל אלה עמדו ההורים שלי ושל סולטן, שלא הצליחו להבין איך בארגנטינה ובצרפת בנו סוכות, ופה בארץ מצפים מהם לוותר על מצוות לישב בסוכה.
בסופו של דיון הרוב הצביעו בעד הסוכה. היא עמדה כמדי שנה, כשבכל סעודה אנחנו יורדים ועולים עם מגשי אוכל מכוסים, מברכים בדרך את שאר ילדי התבור 5 שבנו סוכה מתחת לעמודי הבניין, ששש קומות בטון מפרידות בינה ובין כיפת השמיים. נאבקנו בילדי הבניין הסמוך, התבור 3, שגנבו מדי שנה את הנורה מהסוכה שלנו, עד שהחלפנו את התאורה בפלואורוסנט, עם כבל חשמלי שהתחבר מחלון החדר שלי; שהעלימו את השרשראות ויצירות הפרחים התלת־שכבתיות שלנו, עד שגדלנו מכדי להכין שרשראות, ואולי ילדי הבניין הסמוך גדלו מכדי לגנוב קישוטים ונורות.
ויום אחד השכנה ממול חזרה להגיד שלום בספרדית, כנראה אורוגוואית. ובראש מורכן סיפרה לאמא שהבכור שלה חזר מהצבא וגם חזר בתשובה. מריבות ושכנועים לא עזרו. הילד דתי, בדרך להתחרדות גמורה. לא יכול לבוא הביתה לשבת עד שההורים יכשירו את המטבח. אז אולי, אם אפשר, הוא יכול לאכול אצל השכנים הדתיים, רק עד שהיא תשלים עם העניין ותלמד להכשיר מטבח. אמא הקשיבה רוב קשב, ניסתה לעודד, אולי אפילו לנחם. בלי לומר מילה על עלבונה רב השנים. ובשישי אחרי התפילה הוא הגיע. זקן ארוך כיסה את פניו הצנומים. הוא לא דיבר הרבה, שיתף מעט מאוד ואכל בעיניים מצומצמות. אבא קידש ובצע, וכמו תמיד הצחיק אותו ואותנו, ואמר איזה וורט, כי בינתיים למדנו להגיד "וורט" כמו אשכנזים.
אחרי כמה שבועות המטבח של השכנים כבר היה כשר למהדרין. אבא ואמא הסבירו להם הכול. בשלב כלשהו החיוך חזר להם לפנים, וגם הנחת. איזו אישה יפה הוא מצא, ואילו ילדים מקסימים נולדו להם. מי היה מאמין שנהיה סבים וסבתות לכל כך הרבה צאצאים, הם נהגו לצחוק, ועוד כאלה שמדקלמים לנו פסוקים בניגון מיוחד. רק דבר אחד ביקשה השכנה מבנה החוזר בתשובה, עוד לפני שהייתה מסוגלת לחייך: שתמיד יקפיד להתקלח ולשים דיאודורנט. כדי שלא ייפול לפה של החברים שלה, של מי שהיא הייתה עד לפני רגע, הפה שמכנה מגזר שלם "חרדים מסריחים".
אולי מאז אני לוקחת פחות ברצינות אנשים שבטוחים בצדקתם, שהולכים עד הסוף עם האמת שלהם, עד כליה וביזוי והרס. אני מניחה שיש עוד שלל סיפורים כאלה מכל הכיוונים, על ילדים יוצאים בשאלה או מהארון, על בוז על רקע בחירה תרבותית, טבעונית או אפילו בחירת מקצוע. והסיפורים האלה מסתובבים בין אנשים פרטיים שמביטים על סערת הימים ותוהים, מה קרה לכל אלה? איפה הנחרצים לשעבר, שיבואו להעביר שיעור לנחרצי ההווה?
בחודשים האחרונים אני חושבת הרבה על השכנים מהדלת ממול, שהמשענת שהיו עבור משפחתי הפכה לחרב מפלחת לבבות, אבל זו איכשהו לא הצליחה לחבל בחיבור מחדש. אני תוהה איך נראה שולחן השבת שלהם – שלושה בנים, שהבכור שבהם חזר מהצבא אבל לא שלח לשם את ילדיו. על האחים שילדיהם לוחמים בעד מדינה יהודית ודמוקרטית במדי זית מיוזעים ועם דגל ישראל. ועלינו, שגרנו ממול, עם המורכבות של גם וגם, בעיר שהתעקשה לפעמים על אך ורק. ובכל פעם אני מתגעגעת לעיר הזאת, ולמגוון התרבותי והדתי הרועש והלא מובן, שאת שלל מבטאיו החליפה עברית צברית של הדור הבא, ורוסית מדוברת של עולים חדשים ששטפו את העיר קצת לפני שעזבנו.
אז לפני כמה שנים לקחתי את הילדים לטיול שורשים קטן בבת־ים, ובדרך לחוף עצרנו שם, בסמטת התבור 5. והגדר הירוקה והמציקה שהיינו צריכים לדלג עליה כדי להחזיר כדור חמקן הייתה פתאום בגובה הברכיים. כר הדשא שמתחת לחלון חדרי כבר מזמן הוזנח והפך חולי, והמרצפות שעוד נותרו שם נראו הרבה יותר קלות לטיפוס. ובחלון המטבח הסמוך לחלון המטבח שהיה שלנו נשען אורגוואי מזדקן, בוהה בעץ הירוק שפרחיו מטנפים את שמשות המכוניות כבר מראשית שנות השבעים. הוא לא נראה עצוב ולא שמח. הוא נראה חושב. רציתי לקרוא לו, להזכיר. אבל משום מה ויתרתי.
בתשעת החודשים האחרונים אני מדמיינת אותו שם, נשען על אדן החלון הסמוך לחלון ילדותי. אני זוכרת את שמו ואת שם אשתו, אבל אני לא זוכרת איך קראו לבן שלהם – אולי יעקב, אולי ישראל – ואני לא יודעת מה הם היום, יותר עַם או יותר משפחה. על מה הם מדברים בשולחן השבת והחג, ובעיקר – איך. אבל אני זוכרת את העדינות של הבן, ומצטערת שהוא עזב את השכונה, וקצת גם שאני. ואולי טוב שלא דיברו איתנו איזו תקופה, אם בסוף בכל זאת התחברנו. ואני חושבת על הפנים הנפולים של הוריו ועל הגאווה שהגיעה אחר כך. ואני חושבת על שיח הדיאודורנט – קצת צוחקת, הרבה דומעת – ונורא מתגעגעת לבית של פעם, ולאבא שלי. 0
לתגובות: orlygogo@gmail.com
