בפעם הראשונה שנתקלתי במסיבת אוזניות, חשבתי שעיניי הפעורות בהלם צופות בחבורת הזויים ותמהונים שמביכים אותי ואת עצמם בתנועות הריקוד שהם עושים.
רגע לפני שהרכבתי גם על האוזניים שלי זוג אוזניות, שמתי לב לדבר מוזר שמתרחש בחלל החדר: תנועותיהם ומחוותיהם של כל המשתתפים היו זהות ומתואמות. כאילו על אף העולם הפרטי שכל אחד מהם שרוי בו, יש קשר מסוים ורב עוצמה שמחבר בין כולם והופך אותם לרשת ארוגה במארג שהוא אומנם שקוף אך יציב והגיוני.
כמובן, מרגע שצלילי השיר המתנגן שטפו את אוזניי שכחתי לגמרי מהמוזרות והמבוכה שבעניין, והתחלתי גם אני להתנועע באותו הקצב בדיוק כמו שאר משתתפי המסיבה. התוצאה היא שאני מחכה בערגה להזדמנות הבאה שתיקרה על דרכי לרקוד במסיבה כזו.
קשה מאוד להתעלם, לאחר אירועי יום הכיפור בכיכר דיזנגוף, מהחומה הבצורה ההולכת ומאמירה לגבהים עצומים שלא נראו כאן כמותם, אולי מאז ומעולם.
קשה להתעלם מהשנאה היוקדת הרוחשת ברחובות ארצנו, במרחבים הציבוריים, ברשתות, בעיתונים, בשידורים.
בכלל, מי שיביט בנו מבחוץ יחשוב שפתרנו את כל בעיותיה של מדינת ישראל וכל שנותר הוא לטפל בשדון הרע הזה שמשליט שנאה בין כולנו.
בהתבוננות מוקפדת מעט יותר בתוך ליבה של השנאה, אני מזהה את שתי החומות העתיקות שהוקמו זה מכבר זו מול זו וממשיכות להיות מטופחות באופן קבוע בידי שני מחנות ששמות רבים להם, ומאבקים רבים התגלעו ביניהם לאורך השנים.
רובנו נחשפנו לאירועים רק בדיעבד או דרך הרשתות. מבחינתנו, יום כיפור היה חגיגי ומלא הוד כבכל שנה, ורק הרעב המציק וריח הבמבה בבית הכנסת הפריעו לנו
נראה שעל החומות האלו נעמדו בתקופה האחרונה כיתות יורים, אחת מכל צד.
והנשקים שלופים ומכוונים לעבר החומה השנייה, בהמתנה לכל תזוזה, ולו הקטנה ביותר, של יושבי החומה המקבילה.
ואז לפתוח באש ארטילרית כבדה וחסרת רחמים.
עדיף קפה
המתח התמידי ששתי כיתות היורים הללו נתונות בו מייצר רעש כבד במציאות שאנחנו חיים בה. והרעש חזק עד כדי כך שלא ניתן להתעלם ממנו.
אני כואבת את זה מאוד, ויחד עם זה מסרבת להאמין שמעבר לחומה ובכל צדדיה כולם מתוחים ומכוונים אף הם לעבר עמדת הירי הקרובה.
אני מסרבת להאמין בכך שמלבד קבוצה קטנה, מבוהלת במיוחד, כולם רוצים במלחמה הזו.
אני מסרבת להאמין שאירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף מייצגים ומנחים את כל המחנה כולו ואפילו, למרות ההדים הרבים שנשמעים דרך המסכים, לא מוכנה לקבל שיש להתנהגויות האלו גיבוי אמיתי מצד כלשהו. אני לא מאמינה שמלבד לייק בודד לפוסט נוטף שנאה, אכן האדם העומד מעבר למסך הווירטואלי שלם לגמרי עם השנאה ומאפשר לה לייצג אותו.
במקום זה אני בוחרת להאמין שבדיוק כמו שבמחנה שלי, רוב האנשים שאני מדברת איתם ושאני פוגשת אותם מנהלים את שגרת חייהם כרגיל ועיקר תשומת הלב שלהם מופנה למשפחה, לחברים, לעבודה ולחינוך – כך גם שם, מעבר לחומה השנייה. החיים נמשכים, והחשש מפני המחנה שנמצא לכאורה מנגד לא משפיע על חיי היומיום.
במוצאי יום הכיפור, שהיה עבורי מושלם ומרומם במיוחד, הצטערתי כשהדלקתי את הטלפון שלי. כשנאלצתי לראות את המציאות הכואבת שהתנהלה במקביל לחיי.
זה קומם אותי והדיר שינה מעיניי, אבל אז חשבתי על האנשים שכמוני, לא היו עדים לאירועים הללו. הם לא נחשפו אליהם אלא בדיעבד או רק דרך הרשתות, ומבחינתם יום כיפור היה חגיגי ומלא הוד כבכל שנה, ומלבד הרעב המציק וריח הבמבה בבית הכנסת דבר לא הפריע להם.
אני חושבת עלינו, על אלו שלא נחשפו לאירועי יום כיפור באופן ישיר, ומדמיינת שאנחנו אלו שנמצאים כרגע במסיבת אוזניות גדולה. חיים ונעים בקצב משלנו, מקושרים באופן וירטואלי זה לזה, ולא מאפשרים לרעשי הפחד והשנאה לחדור. וגם אם הרעש נשמע מרחוק, לא מדובר ביותר מאשר רעש רקע: אם רק נגביר את מוזיקת חיינו, נצליח לא לתת לו מקום במציאות שלנו.
אין לי מושג מי עוד נוכח במסיבת האוזניות הזו. היא גדולה יותר מקבוצת מייצרי הרעש, גם אם רועשת פחות. בזאת אני בטוחה.
אין לי ספק שרובנו, במחנה הזה ובמחנה האחר לא מעוניינים להילחם זה בזה. לכל היותר לשבת לקפה או לפיצה, ולדבר על חילוקי הדעות.
אני מאמינה בכך בכל הלב.
ואם בקרב מי שנותנים לפחד להנהיג את חייהם יש גם אנשים שמעוניינים להפסיק עם זה, בואו והצטרפו אלינו.
יש מספיק אוזניות לכולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
