קורבן ההתנקשות הפוליטית הראשונה במדינת ישראל לא מת מיד. היה זה דוד צבי פנקס, שר התחבורה מטעם מפלגת "המזרחי". הוא נפטר לפני 66 שנים בדיוק, חודשיים לאחר שהתנקשו בחייו. בעיתון "הארץ" כתב אז עיתונאי בכיר, עמוס קינן, שהִרבה לכתוב בזעם כנגד "הכפייה הדתית". את המילה הסינתטית "הדתה" עוד לא המציאו אז, אך מלבד זאת דומה שהקו המערכתי של העיתון לא השתנה הרבה מאז הימים ההם (כפי שאמר בגין: הממשלה האחרונה שזכתה לתמיכת עיתון "הארץ" הייתה ממשלת המנדט).
בגלל מחסור בדלק, החליטה אז הממשלה להשבית את כל המכוניות בישראל למשך יומיים בשבוע. השר פנקס החליט שאחד הימים הללו יהיה שבת. עמוס קינן וחברו שאלתיאל בן־יאיר החליטו שאין די בדיבורים נגד הדתיים, והשליכו פצצה אל מרפסת ביתו של השר פנקס. הפצצה לא התפוצצה. בלילה הבא שוב השליכו השניים פצצה, והפעם זו התפוצצה, וגרמה נזק רב. השר ובני ביתו ניצלו.
השוטרים שארבו ליד הבית עצרו את קינן ואת בן־יאיר. השניים שמרו בחקירתם על זכות השתיקה. היחס להתנקשות ולמְבצעיה היה סלחני ואוהד. השר יוסף בורג ביקש להעלות את ההתנקשות לדיון בכנסת, אך בן־גוריון סירב. קינן כתב אז בעיתונו טור פופולרי בשם "עוזי ושות'". כשהגיע להארכת המעצר, התגודדו סביבו תומכים נלהבים וצעקו בהזדהות: "עוזי, עוזי!". המשטרה נהגה בעצורים בכפפות משי, ושיכנה אותם בתא משותף, כך שיכלו לתאם גרסאות. דובר המשטרה ביקר אותם ביקור נימוסין.
כחודשיים לאחר ההתנקשות נפטר פנקס מהתקף לב פתאומי, והוא בן 57 בלבד. בשעת מותו נמצאו לידו ספר תנ"ך, מסכת פסחים ומסמכי עבודה. בני משפחתו קשרו את פטירתו להתנקשות בחייו ולאופן המזלזל שבו התייחסו אליה. ליבו של האיש הזה נשבר. למחרת ההלוויה ציינו חבריו בישיבת הממשלה שפנקס קיבל מכתבי איומים על חייו. בן־גוריון השיב: "אולי עשה זאת איזה לץ מהעדה הספרדית או בחור כנעני".
רק לאחר פטירתו של פנקס עמדו קינן ובן־יאיר לדין. הם טענו שהגיעו לאזור בתמימות, לאחר שקיבלו שיחת טלפון אנונימית. למשפטם התמנה באופן חריג שופט אזרחי שלא היה לו ניסיון פלילי. השופט קבע שאין שום ספק שהנאשמים דוברי אמת, וזיכה אותם. ערעור הוגש לבית המשפט העליון. שופטי העליון מתחו ביקורת חריפה על השופט, ותהו למה נפגש קינן באישון לילה עם קצין לשעבר המתמחה בחומרי נפץ. למרות זאת, גם הם זיכו באופן תמוה את הנאשמים. לימים גילה קינן למקורביו שהוא אכן ביצע את ההתנקשות. פרטים נוספים על האירוע התפרסמו בספר שכתבה לימים אשתו של קינן, נורית גרץ, ובמחקר שערכה אילה שקלאר.
מה הספיק לעשות דוד צבי פנקס, ב־57 שנות חייו הלא ארוכים? ללמוד תורה בישיבת פרשבורג ומשפטים באוניברסיטת וינה, לנהל את בנק המזרחי, להיות סגן ראש העיר תל־אביב ולעמוד בראש המועצה הדתית שלה, להיות חבר באסיפת הנבחרים, בוועד הלאומי ובמועצת העם, לחתום על מגילת העצמאות, להיות יו"ר ועדת הביטחון של מועצת המדינה בזמן מלחמת השחרור, יו"ר הוועדה למינוי שופטים, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ושר התחבורה. לא מעט.
פנקס היה יריב קשה לבן־גוריון. במשאל בין כתבי הכנסת הוא נבחר לפרלמנטר מספר אחת של ישראל. הוא זעק מרה על אלו שגזרו פאות לילדי העולים ושלחו אותם בכפייה לחינוך חילוני (בזמן שֶמחו, כזכור, נגד הכפייה הדתית). "זו אינקוויזיציה נגד דת ישראל", כתב. פנקס נחשב לאיש ימין, והסתייג בחריפות מהסוציאליזם של בן־ גוריון וחבריו. לאחר פירוק הכנסת הראשונה, אמר לחבריו: "הצלנו את המדינה מהדיקטטורה של מפא"י". בן־גוריון ראה בו יריב ראוי, ופעם כתב לו, כפראפרזה על הספד תלמודי: "ויי להאי שופרא דְבָּלֵי בימין" (תרגום חופשי מארמית פוליטית: אוי לטוב הזה המתבזבז בימין).
ההיסטוריון תום שגב סיפר שאלופי המטכ"ל לפני מלחמת ששת הימים היו מכנים את שרי הממשלה בזלזול: "היהודים". בסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר מסופר שהאלופים היו מכנים את השרים גם בכינוי המזלזל "הוורהפטיגים", על שם השר המיתולוגי מהמפד"ל זרח ורהפטיג. כבודם של האלופים הללו במקומו מונח, אך דומני שאיש מהם לא הגיע לעוצמת אישיותו של זרח ורהפטיג, שלמרות שמו הגלותי הציל במו ידיו אלפי יהודים בזמן השואה, בעוז רוח ובתושייה. כואב לגלות שגם אנחנו שכחנו את הוורהפטיגים הללו, את מנהיגי העבר המרשימים של הציונות הדתית. המנהיגים הללו, ביניהם דוד צבי פנקס, היו אנשי מופת משכמם ומעלה, שנאבקו על ערכיהם בתוך סביבה תרבותית עוינת, והיו מוכנים גם לשלם עבורם מחיר יקר.
