בעיניי אני יושב על הגדר הניצבת ביניכם. רגל פה, רגל שם. עם צד אחד אני נמצא בתפיסת עולמי הלאומית, היהודית והציונית. עם הצד האחר אני נמצא בכל מה שקשור לחופש הפרט והכלל. ממרומי הגדר הזאת אני רואה דברים שאולי מי שנמצא באחד מצדדיה אינו ער להם.
צד אחד של הגדר השתנה מאוד, הצד המכנה את עצמו היום "דמוקרטי" או "ליברלי". הוא למעשה מוטנט שעבר מוטציה מהירה. בלי להיכנס לשאלה מדוע זה קרה, הצד הזה הפך מבעל תרבות ואידיאולוגיה למאמין בדת של ממש, על כל המשתמע מכך: סמלים, טקסים, מקומות קדושים, טקסטים קאנוניים, כוהני דת, וכן – גם קנאות, משיחיות וקיצוניות. בדיוק כמו בצד השני. ברם, המרכיב העיקרי והבעייתי ביותר העומד במרכז מסכת מעשי האיבה שאנו דנים בהם הוא המרכיב הדתי של "הצדק המוחלט".
הצד הימני, הלאומי, הדתי־מסורתי, טרם הבחין בשינוי הזה, ולכן הוא לא מבין עם מי יש לו עסק. הוא אינו מסוגל לתפוס את תמונת המראה שלו עצמו מהעבר השני, את הצדק המוחלט המביט בו ממול. הוא ממשיך להתפלפל ולהתפלמס עם אנשים שאמונתם חזקה מכל טיעון רציונלי שיוכל להעלות בדעתו. הטענות והפלפולים של הימני־לאומי־דתי נשמעים באוזניו שלו תקפים ללא עוררין, אלא שאיננו בתקופת האמוראים, ולהתפלפלות התלמודית אין כל ערך מעשי כרגע. כעת אנו בעיצומו של "תור האמונה" החדש, בעידן של עליית הדתות. ובבסיס הדת עומדת האמונה בצדק המוחלט.
הצד הימני אינו מביא בחשבון דבר נוסף. את שאלת הצו הקטגורי של קאנט אפשר לסכם במילים: "ואם כולם היו נוהגים כמוך?" מכיוון שהוא, כאמור, מסרב להכיר בכך שהוא נתון במלחמת דת, קשה לו להבין שכעת גם הזולת נוהג כמותו בכל הנוגע לצורך ב"התחשבות", ב"צביון" ובכל שאר הענפים המסתעפים מגזע האמת המוחלטת. למעשה, הדרישה "להתחשב" ו"לכבד" אינה רלוונטית כשהצד הנדרש לדברים הללו מרגיש שהצדק באמתחתו ושמקדשיו חוללו. הן ליברל לבדד ישכון ובלאומיים לא יתחשב.
יתרה מכך, כיוון שהדת הליברלית צעירה מאוד, כדרכם של צעירים נלהבים או של חוזרים בתשובה היא קיצונית וקנאית הרבה יותר מדת שהיה לה די זמן להתיישב על כמה סירי צ'ולנט לאורך ההיסטוריה. כיוון שדת נובעת מאמונה, והאמונה כאמור יוקדת במידה שווה בשני הצדדים, הקונפליקט עבר ממצב של "עימות א־סימטרי", שבו לצד האחד אמת עליונה ואילו הצד האחר נדרש להתחשב, למצב סימטרי, שבו שני הצדדים נדרשים לאותה התחשבות. השתלטות האמונה גם מונעת כל אפשרות להידברות רציונלית של "תן וקח", משום שעת לעשות לקפלן הפרו מגילת עצמאותך.
כך לפותים שני הצדדים כמו שני פיטבולים בנעילת לסת הדדית. כל צד לוחץ חזק ככל שביכולתו ומסרב לשחרר, כאילו חייו תלויים בשאלה אם תהיה או לא תהיה מחיצה בדיזינגוף.
אני אומנם יושב על הגדר, אך איני רווה נחת מהגיהינום המתהווה למרגלותיי. יש בי הזדהות ושותפות גורל עם שני הצדדים. גם עם זה שמוכן להקריב כדי לשמור על נצח ישראל, וגם עם זה שמוכן להקרבה דומה כדי להיות עם חופשי בארצנו.
הפתרון לכל זה פשוט: שברירת המחדל לא תהיה להתווכח, להתפלפל, לצדוק הרבה, אלא פשוט לתת. ביקשו ממך? תהיה פראייר, תתחשב. רוצה רכבת קלה בשבת? סע לשלום. להתחתן בנישואים אזרחיים? מזל טוב. להתפלל עם מחיצה? שיהיה לך גמר חתימה טובה.
הבעיה בפתרון הזה, שהופכת אותו ללא מציאותי, היא שהוא רציונלי – אך מי שאמורים לאמץ אותו הם אדוקים, ומשני עברי המתרס נמצאים מאמינים בני מאמינים.
