ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי וראש האופוזיציה יאיר לפיד תלו את האשם באירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף ב"גורמי קיצון דתיים ומשיחיים". מובילי המחאה חוזרים ומצביעים גם הם על ה"משיחיים" כמוקד איום. סביר להניח שהם לא התעמקו במחלוקת העקרונית בין הרמב"ם לרמב"ן על מאפייני ימות המשיח. רזי הרעיון המשיחי לא ממש נוגעים לחייהם. הם משתמשים במונח "משיחיות" בעיקר כמילת גנאי מעוררת הסתייגות. אבל מקורות השראתה של הציונות – במיוחד בין מנהיגיה ממזרח אירופה – היו מראשיתם משיחיים לחלוטין.
בעשור הראשון של מדינת ישראל, במאמר על הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, הדגיש ראש הממשלה דוד בן־גוריון את תפקיד הרעיון המשיחי כגורם מניע ומאחד שהביא להקמת המדינה. "חזון גאולה משיחית של עם מפוזר בעולם הקים מדינת ישראל", כתב בספרו "ישראל והתפוצה". "תקומת ישראל הוכיחה כי חזון הגאולה המשיחי שפעם בלב העם היהודי, בכל הדורות, לא היה חזון בדים, אם כי רק אפס קצהו נתקיים בימינו".
את הנאום שנשא במועצת מפא"י בניסן 1951 הוא חתם במילים: "אנו חיים בימות משיח… נגאלנו משעבוד מלכויות ובאו ימות המשיח. המשיח עצמו טרם בא, כי לא הושלם דבר קיבוץ הגלויות. אולם הגיעו ימות המשיח ויחד עמם באו חבלי משיח… עלינו לעשות מאמץ להתגבר על החבלים האלה ולמעטם… ההכרעה העומדת לפנינו: במי נאמין? למי נעבוד? ופועלי ארץ ישראל צריכים להכריע: קרמלין או ירושלים. והעם כולו היושב בציון צריך להכריע: עגל הזהב או משיח" ("חזון ודרך").
נאמנותו המשיחית של בן־גוריון התבטאה באורח המעשי שבו הגדיר כבר בשנת 1937 את מטרת הציונות: "המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" ("במערכה א'"). בהרצאת ליל שבת בקיבוץ חולדה, ב־17 בפברואר 1961, קרא הפילוסוף פרופ' נתן רוטנשטרייך "לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל זה קרוב לחמש עשרה שנה", והוסיף: "עלינו לעבור לפסים שגרתיים של מדינה, אפילו אנו מדינת היהודים". בתגובה הכריז בן־גוריון בישיבת מרכז מפא"י: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום".
בן־גוריון המשיך בקו העקבי שדבק בו מראשית דרכו המנהיגותית. בימי מלחמת העולם הראשונה, בשהותו בניו־יורק, כתב: "מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו, הולך ובוקע קו אור. שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה. 'נתעורר המת נזדעזע המת'. הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו אחרי מפלת בר כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף־סוף את העם, ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח".
מומלץ להשוות את מבטו של בן־גוריון למבטו של גדול רבני ליטא, ר' חיים מבריסק, באותם ימים. מספרים שהגיע אליו יהודי בימי המלחמה, סיפר על כל הצרות הפוקדות את עם ישראל, סיים ואמר: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". ההשוואה הזו מזמינה מאליה עיון בקרבה ההולכת ונרקמת בין ישראלים ליברלים נטולי משיחיות ובין חרדים, בגישתם הבסיסית לתכלית החיים בארץ ישראל.
המתנגדים למשיחיות מבקשים לספר מחדש את הסיפור הציוני כסיפור שהושתת מראשיתו על היגיון חילוני, נטול משיחיות דתית. באחרית ימיו כתב עמוס עוז: "מי שמנסה לטשטש או להשכיח את העובדה ששיבת ציון בזמננו, בניין המושבות, הקיבוצים והערים, לא באה מידי המשיח אלא דווקא מידי תנועה פוליטית חילונית, פרגמטית, מודרנית – מאיים בכך על עצם הזהות היהודית שלי ושל אחרים כמוני. מאיים למחוק אותנו" ("שלום לקנאים"). כאן טמון המרחק הקוסמי בין מבטו היהודי־משיחי של בן־גוריון על גאולת ישראל, ובין המבט שמבקשים לקבע עמוס עוז וממשיכיו.
ההסתייגות העכשווית ממשיחיות מבקשת למקם את הקיום הישראלי בתווך ניטרלי, נטול חזון יהודי בעל ביטוי ממשי בסדר היום המעשי של ניהול המדינה. התנהלות מנהיגותית ישראלית מנותקת ממטעני חזון משיחי, מזמינה בירור נוקב וביקורתי על אופק החזון המשותף לחיי עם ישראל במדינתו. זו סוגיית העומק המניעה את מאבקי זהותה של החברה הישראלית בימים אלה.
