בשעה טובה – ואולי לא – הוכרז השבוע שמדינת ישראל תיכנס בקרוב לתוכנית הפטור מוויזה לארה"ב. נדמה שההתרגשות מהכניסה למועדון המדינות שאזרחיהן אינם נדרשים להשיג ויזה כדי לבקר בארה"ב טשטשה את החששות הנלווים לתהליך. נכון, ההמתנה בתורים, מילוי הטפסים ותשלום האגרה אינם חוויה נעימה במיוחד, אבל יש חוויות נעימות עוד פחות, שלמרבה הצער עלולות ללוות את הצטרפותנו לתוכנית הפטור.
הכניסה לתוכנית לוותה בדרישות אמריקניות – חלקן כאלה החלות על כלל המדינות המעוניינות בפטור, ולצידן דרישות ייחודיות למדינת ישראל. אחת הדרישות מהסוג הראשון היא לחלוק את נתוני מאגר טביעות האצבע של המדינה עם ארה״ב, ואף רישומים של חברות התעופה הכוללים פרטים רבים על הנוסעים הנכנסים והיוצאים, ובכלל זה שיטת התשלום על הטיסה וכתובות הנוסעים.
איני מומחית בענייני פרטיות, אך אין ספק שנדרשת חשיבה רצינית ודיון ציבורי מעמיק בהשלכות של שיתוף המידע הזה עם מדינה זרה, גם אם היא ידידה קרובה. אני רוצה להאמין שהחשיבה הרצינית בקרב המומחים אכן התקיימה, אך דיון ציבורי מעמיק ודאי לא התקיים. ההשלכות לא באמת חלחלו לאזרחי ישראל, שיושפעו מכך יותר מכול. הם אלה שהמידע הביומטרי שלהם, לצד היסטוריית הטיסות שלהם, יהיו חשופים לגורמים שונים.
הבעיות הקשות יותר הן ערכיות, ביטחוניות ותדמיתיות. כבר היום יש ישראלים רבים שהעתיקו את מגוריהם, חוקית או שלא, מישראל לארה״ב, חלקם הלא מבוטל תחת אשרת תייר. בזמנים כאלה, כשרבים שוקלים ברצינות מעבר דומה, ההתלהבות היתרה של הממשלה מהפטור היא כמעט עידוד לישראלים לעזוב לטווח הבינוני, אם לא לזמן ממושך יותר. בתקופה כזו היה ראוי שהמדינה תמקד את מאמציה בהגברת תחושת האחדות והסיפוק מהחיים בארץ, ולא בפילוג פנימי תוך דאגה לעזיבה קלה יותר.
הדרישה המדאיגה ביותר שהציבו האמריקנים היא שגם פלסטינים בעלי אזרחות אמריקנית יוכלו להיכנס לישראל באופן חופשי ולצאת ממנה דרך נתב"ג ללא הגבלה. כפי שיש ישראלים שמנצלים את אשרת התייר לארה״ב כדי להישאר בה, כך אפשר לצפות שיהיו פלסטינים־אמריקנים שינצלו את הפרצה הזו כדי לעקוף את המחלוקת בנוגע לשיבת צאצאי פלסטינים שחיו בארץ עד 1948 ולממש את רצונם ללא צורך במשא ומתן. הפעלת משטרת ההגירה במצב כזה תהיה לא פשוטה בלשון המעטה. ניסיונות להוציא מתחומי המדינה פלסטינים־אמריקנים שיישארו כאן לאחר סיום תקופת היתר השהייה שלהם בישראל יוצגו כהתנכלות פוליטית, בדיוק כפי שקרה כאשר ישראל ביקשה למנוע את כניסתם של פעילים אנטי־ישראליים.
כפי שהתבטאו בכירים בממשל האמריקני, הכנסת ישראל לתוכנית הפטור היא אינטרס אמריקני, לא תרומה לישראל. יש לתהות אם לא נוצר תקדים שלפיו תהליכים מנהליים יותנו בדרישות פוליטיות, כאלה שישראל צריכה לשקול בשום שכל ולא תחת תמריץ מוושינגטון.
יש הסבורים שחברות במועדון הפטור מוויזה מבטאת גם את עוצמת הקשר בין ישראל לידידתה הגדולה מהמערב. אבל קשר חזק מתבטא לא רק בוויתורים מדיניים בתמורה להגירה או יציאה קלה יותר לחופשה, אלא גם בנושאים שלנבחרי הציבור שלנו קשה יותר להתהדר בהם: שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני, ותמיכה בפורומים בינלאומיים. פטור מוויזה רחוק מלהיות חזות הכול. לפני שהמוני ישראלים ממהרים לקפוץ לשדה התעופה, כדאי שנחשוב גם על הצדדים הפחות זוהרים של הכניסה החופשית לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
