האלימות שהופעלה ביום כיפור מול מתפללי מניין "ראש יהודי" בכיכר דיזנגוף שומטת את הקרקע מתחת לשני אתוסים שהמחנה הליברלי מנופף בהם כבר שנים רבות. האחד הוא שבניגוד לימין המחנה הליברלי אינו פועל באלימות, והאחר הוא האתוס הליברלי עצמו.
כמו שלימדונו רבותינו בבג"ץ, זו לא חוכמה להיות ליברל כלפי מי שדומה לך. החוכמה היא להיות סובלני כלפי השונה, המקומם, אפילו השנוא. ואם העמדות הפוליטיות או הדתיות של אנשי ראש יהודי מצדיקות אלימות כלפיהם, לא נותר עוד טיעון שימנע מחרדים להפעיל אלימות נגד להט"בים או מחללי שבת, וממתנחלים לפגוע באלימות בשכנים פלסטינים שזה עתה יצא מכפרם פיגוע טרור. נכון, אי אפשר להשוות את האלימות בחווארה או את רצח שירה בנקי לאלימות שהופעלה בכיכר. אבל ברגע שנפרץ הגבול העקרוני, יהיה קשה יותר להתנגד.
יתר על כן: ההקשר האמיתי של האלימות נגד אנשי ראש יהודי אינה העמדות הספציפיות שלהם. הראיה: לא רק שביום כיפור נפגעו גם מתפללים במקומות אחרים, אלא שבשנים האחרונות היינו עדים למופעי אי סובלנות כלפי עמדות דתיות בהקשרים רבים אחרים. סטודנטיות דתיות באוניברסיטה העברית שנמנעו מהן ריקודים בהפרדה, או זמרות דתיות שרצו להופיע בפני נשים בלבד ואולמות רבים סירבו לארח אותן. בכל המקרים האלה לא היה מדובר בימנים קיצוניים או באנשים שבאו לכפות משהו על ציבור חילוני.
צריך לומר משהו עקרוני: הפרדה מגדרית לא נובעת בהכרח מהדרת נשים, או מתפיסת עליונות גברית. ההקשר הוא הקובע את מהות הצעד. הפרדה בין לבנים לשחורים בארה"ב אכן נעשתה מטעמי גזענות לבנה. אבל הפרדה בין גברים לנשים בתאי שירותים או באירועי ספורט, לחלוטין איננה קשורה לכך. מומחי חינוך רבים טוענים שהפרדה בין בנים לבנות בגיל תיכון משרתת את הבנות ופוגעת בבנים, וברוח זו אכן פועל בשנים האחרונות בירושלים בית ספר חילוני לבנות בלבד.
עם זאת, ברור שאחד משורשי המאבק בתל־אביב הוא הכפייה הדתית המתמשכת זה שנים בישראל. מי שתומך במניעת אפשרות לנישואים וגירושין לא אורתודוקסיים; במניעת כל אפשרות לתפילה לא אורתודוקסית אפילו ברחבה מרוחקת של הכותל; במניעת כל תחבורה ציבורית בשבתות וחגים – לא יכול להתלונן על שנמנעה ממנו הפרדה מגדרית ברחובה של עיר.
אבל יש עוד שורש, פחות מדובר, למאבק הנוכחי. בבחירות 1996, הראשונות שבנימין נתניהו התמודד בהן לראשות הממשלה, הציע לו יועצו ארתור פינקלשטיין עצת זהב מקיאווליסטית: לך על ההבחנה בין יהודים לישראלים. ואכן, חוצות ישראל התמלאו שלטים: נתניהו טוב ליהודים. שנה אחר כך לחש נתניהו לרב כדורי לחישה שנשמעה היטב בכל רחבי המדינה: השמאל שכח מה זה להיות יהודים.
גם השבוע, בתגובתו לאירועי יום כיפור, לא שכח נתניהו את העצה: "אנשי השמאל תקפו מתפללים יהודים ביום כיפור". רוצה לומר, יש אנשי שמאל ויש מתפללים יהודים. פינקלשטיין יכול להתהפך משמחה בקברו: ההנגדה בין יהודים לישראלים הגיעה לשיאה. מפגינים "ישראלים" לא אפשרו למתפללים "יהודים" להתפלל כחפצם אפילו ביום הקדוש ביותר.
הקמפיין הזה זוכה להצלחה גם לאחר 27 שנים, ולא רק בגלל הכישורים המוכחים של פינקלשטיין ונתניהו, אלא כי הוא יושב על מתח גדול ואפילו פחד קיומי, משני צדדי המחיצה. היהדות היא הנאמנות והאהבה לעבר ולתרבות שלנו, הישראליות היא האהבה והנאמנות להווה שלנו. היהודים פוחדים שההווה יבלע את העבר, הישראלים פוחדים שהעבר יבלע את ההווה.
אבל האמת היא, כפי שרוב הישראלים יודעים בתוך־תוכם, שאין לנו קיום בלי שני היסודות האלה. לכן תיקונה העמוק של האלימות שהופגנה ביום כיפור אינו בהסכמות פוליטיות ומשפטיות על אופי התפילה ברשות הרבים, אלא בפעולה חיובית וארוכת טווח להעמקת החיבור בין הזהויות: זהות יהודית שמודעת לצורך להתאים את דמותה לצורכי ההווה, וזהות ישראלית שמודעת לצורך להיות מחוברת ליסודות העבר.
