1. כאשר חשבתי על האושפיזין שראוי להזמין לסוכה הארצישראלית בעת הזו, שגם אם אינה עדיין סוכת דוד הנופלת הרי שרוח עזה ערערה משהו בקורות העץ שלה, עלה בדעתי מיד מי ששמו שב לטור הזה כבר פעם שלישית ברציפות: אדם ברוך. תאמרו: קלישאה! שוב ההיאחזות הנואשת בדמויות שהן גשר (ואולי קסקט) מעל למים סוערים בין היהודי לישראלי – הרי הגשרים הללו הולכים וקורסים בזה אחר זה במהירות מסחררת (לקול מחיאות הכפיים של רבים, גם סביב שולחן הממשלה).
אבל אדם ברוך, באחד מראיונותיו המפורסמים, כפר במפורש בהצגתו כ"גשר", וכשבחר בדימוי למפעלו העיתונאי והספרותי – ששילב בין השאר דיון הלכתי עם מחשבה ציונית, שירה עברית עם המעשה החסידי, מיסטיקה עם פוליטיקה – בחר בצירוף "טריפת קלפים". כלומר, הישראלי והיהודי בחפיסה אחת מונחים הם, ובניגוד לכל מיני סידורים מלאכותיים אפשריים ונוחים, ברוך מזכיר כי במשחק הממשי, בחיים עצמם, הקלפים לעד טרופים.
ברוך באמת לא היה גשר, הוא היה אדם, והאדם הרי טרוף ומעורבב מטבעו: אין לו לא שורש אחד ולא מחשבה אחת. אני חושב על דמות סבו של ברוך, שהוא הרבה לשאת אליה עיניים: הרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים, שמאחורי חזותו החרדית לגמרי במונחים עכשוויים ניצב תלמיד הישיבות הלמדניות הגדולות של ליטא (ובהן וולוז'ין וטלז), שנעשה איש תנועת המזרחי ושפרופסורים מן האוניברסיטה העברית פקדו את ביתו לרוב. במובנים רבים ייצג סבו של ברוך מאה שערים אחרת מזו שקנתה לה אחיזה בתודעת זמננו: מרובדת יותר מבחינת הזהויות המזוהות עמה ומנוכרת פחות אל ירושלים שמחוצה לה. זוהי ממילא גם אפשרות לישראליות אחרת, שקווי המתאר שלה מטושטשים בהרבה.
כיום מאה שערים מייצגת את ההפך הגמור. היא הקנטון הנפרד כמעט לחלוטין, שבפתחו, הסמוך לביתי, ניצב שלט ענק המכריז שכניסת נשים לשכונה כרוכה בלבוש צנוע, ולא צנוע סתם, אלא על פי הגדרותינו המפורטות והמדויקות. ומי שידמה שתפיסה הלכתית, הכרוכה באימה קבלית (נוראה ואיומה) של "שמירת עיניים" מוחלטת, היא הסיפור היחיד כאן, עושה שקר בנפשו, שהרי בני השכונה יוצאים ובאים בירושלים האחרת. יש כאן סימון גבול – או שתתפקדי לכלל כוחותינו (ולו לעת קצרה) או שאינך רצויה, גם אם נקבלך בנשיכת שפתיים, במאה שערינו.
ואין זה נכון רק לגבי הדתיות הרדיקלית שמפקידה שומרים בשעריה, או רק למרחב הדתי הגברי שמציב מחיצות שהנשים תמיד בצידן האחר, וגם לא רק לאיזו חילוניות שהולכת ומנסחת לעצמה בימים אלה את טהרת המרחב הליברלי, אלא גם למי שרוממות "קירוב לבבות" בגרונם: קירוב הלבבות שהוא תמיד קירוב הלב אליי, דהיינו אל הקנטון שלי. במילים אחרות: הנכונות להעמיד גשר בינינו שתחצה אותו בסופו של דבר אליי, ובתנאי אחד – אל תטרוף לי את הקלפים.
במשך כמה שנים היה אדם ברוך שב ומדגיש במילותיו לחג הסוכות את ההלכה שמותר לאדם לשבת בסוכה שאינה שלו ושמצאה ריקה, מתוך העיקרון היסודי שיהודי ישמח תמיד שממונו ונכסיו ישמשו זרים לקיום מצווה. זהו מבט שמכיר בכך שחברה אנושית יכולה להתקיים רק מתוך אמון ראשוני, שיש שיתארוהו כנאיבי, באחר שאיני מכירו ובכוונותיו. המבט הזה הולך ואובד לנו ככל שמתרבים הקולות שמבקשים קנטוניזציה (הפרדה למחוזות) של המרחב, ועוד כזו שמחייבת העמדת שער ונעילתו במנעול כבד.
2. הישיבה בסוכה, על פי המקרא, היא כמובן זכר לסוכות שבהן ישב עם העבדים שיצא ממצרים וטעם את התקופה הראשונה של חירותו. רבים מחכמינו שבו והדגישו שיש בכך יותר מסמל היסטורי חגיגי: זהו ניסיון אמיץ לשיבה אל תודעת הנדודים של דור המדבר, דהיינו, לקיום שהארעיות היא סמלו ואין בו מנוחה ונחלה. אבל הסוכה אינה קודמת רק לכניסה אל הארץ המובטחת, היא קודמת אפילו לתורה כולה.
בין שנראה בסוכה פתרון אנושי למגורים בעת מסע, כדעת רבי עקיבא, ובין שנראה בה סוכה מיסטית כדעת רבי אליעזר, הללו ליוו את בני ישראל עוד הרבה לפני שחנו למרגלות הר סיני וקיבלו בו תורה. החזרה אל הסוכה היא אם כך חזרה לקיום יהודי שלפני הדיברות החקוקות בסלע ולפני חוקי משה ופרטיהם. לדידי יש פה הזמנה, גם אם לשבוע חטוף בלבד, להחליף את הקירות העבים והאטומים של התפיסות שמעצבות את חיינו בבדים מתנופפים יותר ורכים יותר.
במובנים רבים אלו הם נדודים של אמת – לא רק נדודי הרגל מן הבית אל החצר, אלא נדודי הדעת למחוזות שהיא ממעטת לבקר בהם. אם תרצו: ממאה שערים שאדם ברוך נולד בה ליפו שהקים בה בית, ולהפך.
3. ואם כבר הזמנו את ברוך לסוכתנו, עלינו להיזכר ברמב"ם, שמטיל עלינו אחריות להזמין לסוכה לא רק אורחים שמקובל להתנאות בהם: "מי שנועל דלתות חצרו ואוכל… ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו". זו אינה רק קריאה חברתית מרשימה המגדירה שמחת חג של אמת ככזו שיש בה הושטת יד למי שנפלו מטה. זוהי גם הבחנה דתית יסודית: סוכה שדלתותיה נעולות היא סוכה שיושביה עשו עצמם כאותם פסילי אבן שעובדי כוכבים נהגו להגיש להם מנחות של מזון ומשקה. הם מפנקים את עצמם ולמעשה סוגדים לעצמם.
וההבחנה הזו יפה במיוחד לזמני מאבק שהאדם מניף בהם את סמליו ודגליו שלו: להותיר דלת אחת פתוחה, לא לסגוד לדעה שכבר יושבת עמוק בפנים.
