מדינת הלכה לא תהיה כאן. אבל אירועי יום הכיפורים בתל־אביב הוכיחו שהלכה למעשה ישראל היא מדינה חרדית. מדויק יותר: מדינה חרדתית. חילונים חרדים בכיכר דיזנגוף התנגשו בדתיים אחוזי חרדה לא פחותה. אין דרך להצדיק את התמונות של יהודים הקוטעים בקללות ובדחיפות תפילת יום כיפורים של יהודים אחרים ברחובה של העיר העברית הראשונה. אבל אחרי הגינוי הנחרץ, כדאי להבין מה גרם להן: הפחד. יש כאן כמובן גם אינטרס פוליטי, של המאבק ברפורמה המשפטית ושל המאבק על ראשות עיריית תל־אביב, ויש גם סוכני שנאה שרק חיכו להזדמנות, אבל המסה הגדולה שהגיעה לשם הונעה מפחד. לא פחד אחד, אלא שתי חרדות שהתגלמו במחיצת הדגלים הסמלית שהפכה לסמל כפול – ל"הקצנה" הדתית של ישראל, ולרמיסה כביכול של החלטת בג"ץ.
איש מהמפגינים לא הבחין שהמניין הזה, שגם בעבר התקיים ברובו בהרכב לא נפרד, פלורליסטי יותר מכל בית כנסת ממוצע. איש מהנאבקים בשם בג"ץ, שלא הוסמכו לאכוף את החוק, לא ידע שהחלטת השופטים לא הייתה עקרונית נגד הפרדה בתפילות ביום כיפור, אלא בסך הכול, בצעד שמרני, לא להתערב בשיקול דעתה של העירייה. גם ההתעקשות לקיים את התפילה במסלול עוקף, ולמרות המתיחות בעיר, קשורה לא בהתרסה אלא בחרדה. חרדה שנסיגה תהווה תקדים. שתל־אביב מקיאה את דתיֶיהָ. היה מי ששאל בתבהלה לא מבוססת: אם אוסרים הפרדה בתפילה ברחובה של עיר, מה ימנע בעתיד לקבוע שגם הפרדה מגדרית בבתי הכנסת תיאסר?
החילונים החרדים מבשרים על תהליך מסוכן שבו חלקים מקבוצת הרוב, לפחות בינתיים, מפתחים תודעת מיעוט. בחסות התחזיות הדמוגרפיות, תל־אביב כבר אינה בטוחה בעצמה. היא מכווצת כמו מאה שערים, ולרגע גם תוקפנית כמוה. השיח על צביון המרחב נשמע כמו לקוח משכונות חרדיות בירושלים או בבית־שמש. זו לא רק המחיצה הספציפית, ולא עניין נקודתי עם גרעין תורני אחד. התקפות מכוערות ומבהילות, גם אם פחות מדווחות, נרשמו במניינים ותיקים אחרים בעיר, של חב"ד ושל קהילות תל־אביביות אחרות. קללות והתרסות התרחשו גם במקומות שהמחיצה לא הייתה העניין בהם.
זו בשורה רעה לכל מי שמקווה שישראל תישאר מדינה ליברלית. בעיקר כי תל־אביב טובה מבני־ברק. היא מחזיקה הרבה מהרוח ומהתרבות הישראלית שבהגדרה לא שייכת לשבט אחד, ודווקא היא יכולה להציג מודל אמיתי של חיים משותפים. וכן, היא גם יכולה להיות מודל לעיר שמשנה צביון וגם למדינה שמשנה דמוגרפיה, באופן טבעי ובלי להיבהל. די להתבונן בשינויים שחלפו מימי ראש העיר הראשון שזעק נגד חילול שבת, ועד לימים שבהם מפגינים מגרשים מתפללים בכיכר הנושאת את שמו.
חשבון נפש לא היה כלל במוצאי הצום. זה היה ערב קשה לאנשי האמצע, שהתקשו לנסח עמדה מורכבת מול תמונות שוברות לב. מי שמיהרו להתבטא היו, שוב, הקצוות ההתקפיים. שש דקות אחרי צאת הצום, מטעם יאיר לפיד כבר הופץ טקסט קצר שתקף את "הגרעין החרד"לי שהגיע לשכונה". עשרים דקות אחר כך נשלחה מטעמו הודעה מצולמת חריפה יותר, נגד "גרעינים משיחיים וגזעניים", בדיוק בזמן כדי להשתלב במהדורות מוצאי היום הקדוש.
המנגנון של יש עתיד תמיד היה יעיל, אבל הפעם אי אפשר להתעלם מכך שלפיד מריץ את מס' 2 שלו, אורנה ברביבאי, לראשות העיר. במקום לתקוף את חולדאי על התנהלות שערורייתית שראשיתה באיסור על הפרדה משיקולי בחירות, והמשכה בהיעדר אכיפה שהוביל אזרחים לעשות דין לעצמם, יש עתיד החליטה לאגף אותו מהקצה. "מי שלא יעמוד בסטנדרטים שאני אוביל לא יהיה כאן", אמרה ברביבאי בגלי צה"ל, כאילו היא מתמודדת לראשות ועדת קבלה לתל־אביב. שקמה ברסלר חיבבה ציוץ שהבטיח "נתחיל מדוכני חב"ד, נמשיך בגרעינים התורניים ונייבש את מכונת השנאה". גם בני גנץ לא טרח להקדיש מילת גינוי לעצם התקפת המתפללים אלא מיקד את הודעתו במתקפה על נתניהו, אחרי שגם ראש הממשלה הקדיש את תגובתו למתקפה משתלחת ב"מפגיני שמאל שהתפרעו נגד יהודים".
התיקון, של כולם, הגיע רק יממה אחרי, בדיעבד. ראשי המחאה חתמו על עצומה שמגנה כל שימוש באלימות ומבקשת להרגיע את המתיחות בין דתיים לחילונים, ו"אחים לנשק" כתבו ש"קשה להם" עם המראות מדיזנגוף. לפיד פרסם טקסט ארוך ויפה על כך שאסור שהמראות יחזרו על עצמם. גם נתניהו פרסם הודעה מפויסת וקרא להרגעת הרוחות.
הפער הזה, בין הודעות הזעם של מוצאי כיפור להודעות ההרגעה של מוצאי מוצאי כיפור, מלמד משהו על מנגנון הניווט העצמי של השחקנים: ההודעות הראשוניות הגיעו אחרי יממה של הלהטה עצמית ברשתות במעמד צד אחד. הטקסטים במוצאי כיפור היו כפני הפיד בכיפור, כלומר, כזה שבו הדעות והעובדות מוצגות רק מכיוון אחד – אלו שמצייצים בכיפור. תיבת התהודה של הרשתות החברתיות הייתה מהדהדת עד כדי החרשת אוזניהם של ראשי המחאה, שבדרך כלל מקשיבים היטב לדעת הקהל. לראשונה זה חודשים, המחאה מצאה עצמה באופסייד. היא הצליחה להרחיב את גבולותיה: מהדמוקרטיה אל הדמוגרפיה, ומהחקיקה המשפטית לשאלות הנשיאה בנטל. אבל מראות יום כיפור מתחו את החבל.
נחשף שלפחות חלק מהמנופפים בצירוף הקדוש של "יהודית ודמוקרטית" לא באמת רואים את שני הערכים כניצבים בצורה שווה, משלימים, אלא ככאלו שיש להכריע ביניהם. לכיוון אחד. עורך הארץ הציע בשבוע שעבר למחוק את המילה יהודית ולהישאר רק עם הדמוקרטית. איש לא צייץ. מי שידעו להיאבק על קדושת מגילת העצמאות, שהמילה דמוקרטיה לא מופיעה בה אפילו פעם אחת אבל המילה יהודית מופיעה פעמים רבות, קיבלו בשלוות נפש את הגדרת ה"יהודית" כמוקש הטמון במגילה ההיא. אלא שבדעת הקהל זה לא עובר בשקט. לפי כל הסקרים שנערכו בדיעבד, יש רוב בציבור שתומך באפשרות לקיים תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי ביום כיפור. וחשוב לא פחות: גם בקרב המתנגדים, אין קונצנזוס שהדבר הנכון הוא לפזר באופן יזום תפילה כזאת. במובן הזה לפחות, סקרי דעת הקהל הוכיחו שהציבור מתון וחכם ממנהיגיו.
חרדה עומדת גם בבסיס חוק הנבצרות, שנולד כדי לפזר ערפל משפטי דמיוני: תרחיש רחוק שבו היועצת המשפטית לממשלה תכריז על הוצאת ראש הממשלה לנבצרות בשל הפרת הסדר ניגוד העניינים, הוביל את הכנסת לחוקק חוק יסוד שמבהיר את המצב הקיים ממילא – שנבצרות תחול רק בנסיבות בריאותיות או פיזיות.
היה מתסכל לצפות בדיון אתמול בבג"ץ. השופטים יצאו מגדרם כדי לפוגג את החרדה הזאת. יצחק עמית רמז שאינה מבוססת. אסתר חיות אמרה זאת מפורשות: "בוודאי" אין סמכות להוציא אותו לנבצרות בתרחיש כזה. היא הזכירה שגם אם היועמ"שית תנסה, היא כפופה לביקורת שיפוטית. נציגה של גלי בהרב־מיארה עצמו הבהיר שהפרת הסדר ניגוד העניינים אינה מובילה לנבצרות. לרגע נדמה שהצדדים יכולים פשוט ללחוץ ידיים ולהסתלק ללא פסק דין.
אילו ההערות היו נשמעות לפני כמה חודשים, ייתכן שהכנסת לא הייתה טורחת לחוקק את התיקון לחוק היסוד. אלא שבניגוד לרמיזות השופטים, במקרה הזה אי אפשר להאשים רק את נתניהו בפרנויה. הערת אגב תיאורטית בפסקי דין קודמים השאירה פתח ל"נבצרות מהותית", ועתירה ספציפית ביקשה לפתח את הנתיב הזה, מה שהוביל ללידת החוק. היועמ"שית תדרכה, באיחור, שאין בכוונתה להוציא לנבצרות. אבל היא לא אמרה שאין זה בסמכותה. היא העבירה מסרים מרגיעים בחדרי חדרים, אבל לא התייצבה פומבית ושרטטה את מגבלות כוחה. ראש הממשלה אולי נהג כפרנואיד, אבל היה מי שהשתעשע ברמיזות שדווקא רודפים אחריו.
