פירות וגרעינים
במערכת הביטחון אין תמימות דעים בשאלה אם תמורת כינון יחסים עם סעודיה שווה להעניק הסכמה ישראלית לתוכנית גרעין סעודית. בצה"ל ובמשרד הביטחון נוטים לטעון שהנזקים הביטחוניים עולים על התועלת. במוסד סבורים בכירים שהתועלת של הסכם המשנה את פני המזרח התיכון גבוהה מהסיכון, ושאפשר לחיות עם גרעין סעודי, בכפוף למגבלות. בינתיים, עצם קיומם של הבדלי הגישות מעיד עד כמה הסוגיה מורכבת.
מי הגוף שיכול לשלב בין שיקולים ביטחוניים, כלכליים וגיאו־אסטרטגיים כדי לענות על השאלה האם ההסכם טוב או רע לישראל? לכאורה המטה לביטחון לאומי, הכפוף ישירות לראש הממשלה. אבל המל"ל מחוץ לתמונה לחלוטין. מי שמנהל את המגעים מול ארה"ב (וכך גם מול סעודיה), הוא רק השר רון דרמר, כמובן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בניסיון לפשט את הסוגיה הסעודית הסבוכה, חשוב להבין כמה עובדות יסוד על הנסיבות הבינלאומיות שמובילות אל ההסכם ועל הגרעין עצמו. עובדה ראשונה: ישראל אינה מובילה את ההסכם האמריקני־סעודי, והיא אינה בליבו. היא שחקן משני. מדובר בשילוב אינטרסים בין השליט בפועל בערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן, ובין הנשיא ג'ו ביידן. בן סלמאן מזהה הזדמנות פז לקבל מארה"ב ברית הגנה חסרת תקדים, להתחמש בנשק מתקדם ולהשיג אישור לתוכנית גרעין. ביידן מעוניין בהישג מדיני לפני שנת בחירות, ובמשקל נגד לציר רוסיה־איראן המתגבש בתמיכה של סין.
במקביל לברית עם סעודיה נתן ביידן אור ירוק להסכם עם איראן, שיעצור את העשרת האורניום שלה רק צעד קטן אחד לפני פצצת גרעין. את חלקה של ישראל בהסכם עם ריאד הוא צריך בעיקר כדי להעביר אותו בסנאט ובקונגרס מול מתנגדים משני צידי הבית – דמוקרטים שמתעבים את המשטר הסעודי, ורפובליקנים שחוששים לביטחונה של ישראל.
עובדה שנייה, שקשורה ל"מעגל הדלק הגרעיני": חשוב להבין שהסעודים מעוניינים בטכנולוגיה שלמה שתאפשר את כל התהליך – מהעשרת אורניום ועד להפקת האנרגיה הגרעינית. הם אינם מעוניינים בהסדר כמו הכור הגרעיני לצורכי חשמל שיש לאיחוד האמירויות, למשל, שבמסגרתו האורניום מועשר בשבילם באירופה.
לערב הסעודית חסרה תשתית טכנולוגית, כמו זו של איראן, שתאפשר להם להפוך בבוא היום את המעגל הגרעיני לפצצה גרעינית. מדוע הסעודים מתעקשים על מעגל גרעיני שלם? הם רוצים מה שיש לאיראן. ומה יהיו השלכות הגרעין בידי הסעודים? במוקדם ובמאוחר יהיה גרעין גם בידי טורקיה, מצרים ומדינות נוספות באזור. משטר הפיקוח על נשק גרעיני, שהוחזק בשיניים מאז ימי מלחמת העולם השנייה, יתפורר בראש ובראשונה באזור שלנו.
עובדה שלישית: לכינון היחסים יש חשיבות אסטרטגית עצומה לישראל, הרבה מעבר לפירות הכלכליים. הוא יעמוד בליבת הציר של המדינות הסוניות המתונות מול הציר הנגדי שמובילה איראן, שהוא בעיקרו שיעי.
אז האם ההסכם רצוי או מסוכן מדי? אין תשובה חד־משמעית. במוסד יש מי שגורסים כי הסדרים ומנגנוני פיקוח יפחיתו מאוד את הסיכון, וישאירו אותנו בעיקר עם הפירות. מנגד, במערכת הביטחון יש הסבורים שממילא מתקיימים בין המדינות יחסי מסחר בפועל, כך שההסכם יביא עימו בעיקר את המחיר הביטחוני – כולל היתר למטוסי קרב מתקדמים ביותר לערב הסעודית. כן, הבעיה היא לא רק הגרעין.
פורום המאגד אלופי צה"ל לשעבר וראשי אגפים במוסד ובשב"כ, שנוצר נגד הרפורמה המשפטית, יוצא נגד ההסכם. ראש אגף לשעבר במוסד שאינו חבר בפורום אמר לי השבוע ש"זו איוולת של ממש. אין לאלופים שום מידע עודף כדי לגבש המלצה כלשהי בסוגיה הסעודית, ואלופים לשעבר אינם יודעים בהכרח מה היכולות שיש בידי ישראל כדי לסכל איום שינבע אולי מגרעין סעודי".
חיים תומר, חבר הפורום ולשעבר ראש אגף תבל במוסד, מי שבילה אינספור שעות עם הסעודים, מזהיר ש"לכאורה בית המלוכה הנוכחי מתון ומעשי ונוטה לשתף פעולה עם המערב, אבל יש שם קבוצות אסלאמיות קיצוניות לא קטנות. מה קורה אם המשטר נופל? אפשר להסכים למעגל גרעין בידי סעודיה רק תחת תנאים מגבילים ברורים".
הזווית ההודית
הלך הרוח ששרר במפגש עם גורמים הודים לפני כמה ימים בניו־דלהי, סיפק עוד המחשה עד כמה אנחנו שחקן זעיר במציאות עולמית גיאו־אסטרטגית רותחת. "התמונה הרבה יותר רחבה מאשר ערב הסעודית ואיראן", האירו את עיניי.
המלחמה באירופה משנה את המציאות הגלובלית: איראן חברה לרוסיה מאז המלחמה באוקראינה, ורוסיה מצידה מקיימת תרגילים משותפים עם פקיסטן – אויבת מוצהרת של הודו. סין נמצאת עמוק בציר הזה, באופן בלתי מוצהר.
ההודים מעלים את האפשרות שפקיסטן תעביר, אם טרם עשתה זאת, פצצת גרעין מוכנה לאיראן, על רקע השינויים העולמיים והתפוררות המשטר לפיקוח על הפצת נשק גרעיני. עוד נקודה למחשבה, גם מהזווית (הצרה) שלנו.
התחממות סתווית
וגם זה: העבר הוכיח שכל הסכם שלום – במקרה הנוכחי, דהירה לנורמליזציה בין ישראל לחשובה והעשירה שבמדינות ערב – מעיר גם את הטרור. אולי זה הרקע לפגישה שקיימו השבוע בביירות ראשי ארגוני הטרור הפלסטיני, בזמן יום הכיפורים שלנו.
התוצאה הישירה של המפדש היא הגברה נוספת של האלימות לאורך גדר המערכת סביב רצועת עזה, לאחר חודשים שבהם האסטרטגיה של הארגונים הייתה שקט ברצועת עזה וטרור מתגבר ביו"ש. בלוני תבערה שוב הופרחו השבוע, בין שאר מהומות הגדר. בישראל פתחו ביום חמישי את מעבר ארז לצורך הכנסת סחורות לעזה, בניסיון לשמור על האיזון המתערער בין מקלות וגזרים.
אלא שהמצב בעזה יהיה נפיץ מאוד גם בסוף השבוע הזה ובשבועות הבאים. ובינתיים ביהודה ושומרון הכול חוששים מפיגועים עם מטעני נפץ תקניים, עתירי רסיסים, שאיראן פועלת במרץ להבריח דרך גבול ירדן.
קו 60 האחוזים
אירועי העת האחרונה והפרשנות האמריקנית לביקורת הנוקבת של השמאל על הממשלה בישראל עלולים להוריד את התמיכה הציבורית בנו בארצות הברית – שנסוגה זה זמן מה בגלל תהליכי עומק ממושכים בחברה האמריקנית – אל מתחת לקו 60 האחוזים.
60 אחוז – זהו מספר קסם שנשמר תחת כל סוגי המשטרים, דמוקרטיים ורפובליקניים, והוא היה הבסיס לכך שישראל נהנתה מתמיכה חוצת מפלגות. לא משנה מי הנשיא, הוא תמיד אמור להתייצב לצד ישראל, גם משיקולים אלקטורליים. במשרד החוץ מייחסים למספר הזה משמעות מאגית כמעט. האם החומה הזאת תיפול בחודשים הבאים?
