כדי להבין מדוע השופט יצחק עמית לא יוכל לכהן כנשיא בית המשפט העליון, צריך רק לקרוא את פסק הדין של כבודו בערעור שהגישה עו"ד צפנת נורדמן על החלטת שופטת המחוזי הדס עובדיה. באחד הרגעים הרגישים ביותר של החברה הישראלית, כאשר השסע הקורע אותה מבפנים העמיק לרמות של סף מלחמת אחים, בחר עמית לנקוט עמדה פוליטית קיצונית ולשפוך דלק על המדורה. אם ייבחר לתפקיד, במקום שמערכת המשפט תתחיל להיות חלק מהפתרון, היא תהפוך סופית לחלק מהבעיה.
פסק הדין של שופטת המחוזי הדס עובדיה – ופסק הדין של עמית שגיבה אותה – עוסקים יותר בהליך ופחות במהות. ובכל זאת, נשים בצד את סוגיית השיהוי וזכות העמידה, וניגע בסוגיה המהותית. השאלה המשפטית פשוטה: האם יש בסיס חוקי לאיסור שהטילה עיריית תל־אביב על תפילה ציבורית עם מחיצה ביום הקדוש ביותר בשנה?
הואיל ואין חוק שאוסר זאת, התשובה אמורה להיות שלילית. אבל במקום לגלגל את העירייה מכל המדרגות, כבודם החליטו לערוך השוואה בין המקרה הנידון לחוק אחר, תחזיקו חזק: חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים.
כדי להבין עד כמה ההשוואה מופרכת, צריך להיזכר מדוע נחקק חוק איסור האפליה. זה קרה כשצעירים טבריינים ממוצא מזרחי ביקשו להיכנס לפאב קיבוצי, ובעליו מנעו את כניסתם. מבחינת הבעלים, הפאב שלהם נועד לשרת "קיבוצניקים איכותיים" ולא "ערסים". בעקבות הזעזוע המוצדק מהאירוע הגזעני והמביש נולד חוק איסור האפליה. לקחת את החוק הזה ולהחיל אותו על תפילה יהודית עם מחיצה זו לא רק הזיה, אלא גם תלישות עמוקה מהחברה הישראלית.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אם כבודם שכחו, רוב מובהק של הציבור היהודי בישראל הוא מסורתי, דתי או חרדי. הרוב הזה באופן מובהק אורתודוקסי, ובבתי הכנסת שלו יש מחיצה ומתפללים בהפרדה. לשם המחשה, בישראל יש 15 אלף בתי כנסת, ורק חמישים מהם, שליש אחוז, משתייכים לזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי. אפילו במניינים ליברליים כמו "שירה חדשה" בירושלים, ישנה מחיצה.
עמית ועובדיה מצהירים למעשה שהזהות הדתית של רוב האוכלוסייה היהודית בישראל אינה לגיטימית; שמבחינה מוסרית אין הבדל מהותי בין תפילה בהפרדה ובין המופעים המכוערים ביותר של גזענות שחוק איסור אפליה נחקק נגדם. כבודם מבינים את מגבלות הכוח ולא יכולים לאסור על הקופים לאכול בננות בבית הכנסת, אבל הם ידאגו שהקופים לא יזהמו את קדושת "המרחב הציבורי".
גם הנימוקים התהליכיים מעוותים: עמית קבע שהפנייה של העותרים לעירייה והערעור לבית המשפט לוקים ב"שיהוי אובייקטיבי". פירוש הדבר הוא שגם אם העותר נגד הרשות לא התמהמה בטרם נקט בהליכים ("שיהוי סובייקטיבי"), הזמן שחלף פוגע באינטרסים של הרשות. לדוגמה, נניח שעירייה פרסמה מכרז, חתמה על הסכם עם קבלן, החלה בבניית בית ספר, ורק אז הוגשה עתירה נגד חוקיות המכרז. אם המכרז יבוטל בשלב מתקדם כל כך, יוגשו תביעות וייגרם נזק עצום לעירייה ולציבור. לכן העתירה תידחה מחמת "שיהוי אובייקטיבי". יוצא הדופן לכך הוא שהעתירה תידון בכל מקרה אם מדובר ב"פגיעה קשה בשלטון החוק".
ובכן, איזה אינטרס מהותי של הרשות נפגע מתפילה ברחוב? מה בתפילה הזאת מאיים על "שלטון החוק"? התשובה של עמית שומטת לסת: ארגון "ישראל חופשית" רצה להצטרף כידיד בית המשפט, ובשל לחץ הזמן נמנע ממנו לעשות כן. קראתם נכון: בית המשפט דואג ל"זכויותיו" של גוף אנטי־דתי שכלל לא קשור לאירוע. שאר הנימוקים הפרוצדורליים לדחיית הערעור, כמו זכות העמידה של המערערים, מופרכים באותה מידה. אבל בעליון אין בעיה לירות את החץ ורק לאחר מכן לסמן את המטרה.
רוב הציבור בישראל נחרד מהתנהגות פעילי המחאה ביום הכיפורים. לרוב הישראלים התחיל ליפול האסימון שהמאבק פה איננו על הרפורמה המשפטית או על "הערכים הדמוקרטיים". כבר לא מדובר על מאבק של אזרחים המשוכנעים שארצם "שינתה את פניה", אלא על הפיכה נוסח כיכר תחריר, רק בלי הנשק.
הפרעה אכזרית לתפילות היום הקדוש התרחשה בכמה מוקדים, לא רק בכיכר דיזנגוף. כבר אי אפשר לכבס את זה: הגייזר העכור שפרץ מן הקרקעית היה אפוף אדים רעילים של שנאה עמוקה למסורת היהודית. אינספור ציוצים של פעילי מחאה ברשתות החברתיות שפורסמו במקביל לאירועים בשטח פוצצו את המוגלה. רק יממה לאחר מכן, כאשר מנהיגי המחאה הבינו שהאוטו־אנטישמיות שנחשפה פה גובה מהם מחיר ציבורי, החלו חלקם לבצע תמרוני נסיגה אפולוגטיים.
המחאה לא מפסיקה לדרדר אמצעים: העובדה שהממשלה הרימה דגל לבן וגנזה בפועל את הרוב המוחלט של פרקי הרפורמה המשפטית, לא שינתה דבר בהתנהלות השמאל. בחודשים האחרונים הוא הרגיל את הציבור למחשבה שמותר לו הכול: לערער על עצם הלגיטימיות של הימין להיבחר ולמשול, להוקיע את ישראל כמדינת אפרטהייד מצורעת, ולחבל במעמדה בעולם. לשרוף את האחווה, להשמיד את הממלכתיות, לעודד סרבנות בריש גלי ולפרק את אתוס צבא העם. במקביל מתרחשת בגידת האינטלקטואלים. החזית האקדמית משתיקה כל דיון פנימי, ותוקפת בחמת זעם את כל מי שמשמיע עמדה אחרת.
להידרדרות הזו יש השפעה נוספת שאנחנו לא שמים לב אליה: בתחרות על הקשב שלנו, המחאה מנצחת את מערכת המשפט. תחת הרעש שמייצרת הראשונה אנחנו לא שמים לב למחטפים של השנייה. יותר ויותר פסקי דין מופרכים, שבימים כתיקונם היו מעוררים ביקורת ציבורית קשה, נבלעים ברעש הנוכחי. גם אם אין תיאום גלוי, יש מתאם בין דרדור האמצעים של השמאל ברחוב לדרדור האמצעים של בג"ץ בפסקי הדין שלו.
