מכה "המבורכת" בפי המוסלמים, בה נמצאת הכעבה שעיקר עניינה הוא מצוות החג' – אחד מחמשת עמודי האמונה האסלאמית, די בהם כדי לחדד לכול את חשיבותו ההיסטורית של הסכם שלום או נורמליזציה ישראלי-סעודי. ההסכם ההיסטורי המתרקם דורש מממשלת הימין לגלות גמישות שיא ויצירתיות הנדרשות כדי לקדמו, חרף הקיבעון הביטחוני-מדיני המאפיין אותה, בעיקר בשתי סוגיות מרכזיות: תפיסת בקרת הנשק (בק"ן) הישראלית באשר למדינות האזור, וכמובן הסוגיה הפלסטינית.
כמעט אי אפשר שלא להפריז בחשיבותו של ההסכם עם סעודיה, שומרת המקומות הקדושים לאסלאם, שכנה קרובה ביותר לדמון העולמי – איראן, גם אם לידתו של ההסכם המתרקם הוא רק ספיח להסכם רחב יותר, אמריקאי-סעודי, וגם אם יהיה קר, כדוגמת השלום הישראלי-מצרי.
שר ההיסטוריה ודאי מגחך לו לנוכח האירוניה. מי כמוהו זוכר את הברית שנכרתה במאה ה-19 בין מוחמד איבן עבד אל ואהב לאמיר מוחמד איבן סעוד. על יסודותיה של ברית שמרנית קיצונית זו הוקמה מדינה סונית (סעודיה), המתנהלת על יסודות השריעה בגרסתה הריאקציונית ביותר כלפי חדירת ערכי המערב לאסלאם. הוואהביה הייתה הורתן של תנועות אסלאמיות רדיקליות רבות, והעובדה כי מתרקם לו הסכם שלום בין צאצאי הוואהבים למדינה היהודית-ציונית היא עצמה פצצת גרעין מטאפורית, שרק קטני אמונה אינם מבינים את משמעה.
צילום: איי.אף.פי
כנהוג במחוזותינו, עוד לפני שהתגבש ההסכם הוא כבר מותקף מימין ומשמאל גם יחד. מימין, במופע לא מפתיע של קוצר רואי, מובע חשש למתת ישראלי כלשהו ולו פעוט בעניין הפלסטיני. משמאל נדמה, כי כל צעד שתעשה ממשלת ישראל הנוכחית ייפסל או יאותגר על ידי רוב בכירי הממסד הביטחוני לשעבר, שכידוע אינם מזוהים עם הממשלה הנוכחית, המזהירים בעיקר מפתיחתו של מרוץ חימוש גרעיני אזורי ומתרחיש שבו ייפול נשק גרעיני סעודי לידי מוסלמים קיצוניים במקרה שיופל המשטר הנוכחי. בהקשר זה, תמיד מעניין להיזכר בגמישות העבר שהפגינו תדיר בכירי מערכת הביטחון לנוכח איומים הרבה יותר קונקרטיים שטרדו הרבה פחות את מנוחתם, אם בכלל, כדוגמת אוסלו (למעט ברק בתחילת התהליך ועד להימנעותו בהצבעה על אוסלו ב'), הנסיגה האופציונלית מהגולן, ההתנתקות, הסכם 1701, הסכם הגז עם לבנון ועוד.
לאלו ואלו יש לומר: האתגרים הביטחוניים העולמיים והאזוריים היו ויישארו כנראה קונבנציונליים. מדינות העולם הגרעיניות אינן מדינות "מטורפות" כהגדרתן במדע המדינה, ודאי לא איראן וסעודיה – בדיוק כפי שרוסיה סין, ארה"ב וצפון קוריאה אינן ממטירות פצצות גרעין זו על זו, וכמותן גם לא הודו ופקיסטן. להתחמשות הגרעינית סיבות שונות ומגוונות, רובן אינן התקפיות דווקא אלא הגנתיות ומונָעות, בין היתר, מטעמי יוקרה אזורית. בנוסף לכך, המחשבה כי לישראל ב-2023 מוטת השפעה אין-סופית גובלת בשחצנות המזכירה את ימי חורף 73, כזו שאינה מכירה במגבלות כוחה ואינה מסתגלת לשינויים האזוריים. באשר לחשש ליציבות המשטר הסעודי הגם שהוא קיים, זהו המקום להזכיר ששלטון בית סעוד נמשך ברציפות משנת 1932 ועד היום, וזאת בניגוד למצב הפוליטי הרעוע בדמוקרטיה הליברלית היחידה במזה"ת – ישראל.
אכן, ישראל פגעה בעבר ופוגעת גם עתה בחשאי במאמצי ההתחמשות הגרעיניים האזוריים, למשל נגד איראן, ובגלוי נגד מדינות חלשות ממנה משמעותית, כדוגמת הפצצתו של הכור העיראקי "תמוז" ביוני 1981 והרס הכור הסורי ב-2007. לא בכדי לא העזה ישראל עד כה לתקוף חזיתית את איראן, גם כשהדבר היה ריאלי (אזכיר שוב את ראשי מערכת הביטחון שניהלו קמפיין בנושא נגד ברק ונתניהו בשנים 2012-2010), כפי שלא תעז לתקוף מדינה כמצרים, אם זו תרצה בעתיד לפתח נשק גרעיני. דוקטרינת הבק"ן הישראלית, שבבסיסה אנומליה וייסודה בזמנים שבהם ישראל סברה, כי היא זו שתכתיב את כללי המשחק לנצח, וכי בכוחה למנוע גירעון אזורי בה בעת, שהיא כנראה, מחזיקה ביכולת כזו ואף אינה חתומה על ה-N.P.T (האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני), אינה יכולה להתקיים לנצח.
ישראל, כך דומה ואולי לא בלי מידה של צדק מבחינתה, מסרבת להיפרד מהקונספט לפיו ארה"ב היא השחקן המעצמתי היחידי בזירה. שומה עליה להפנים כי ארה"ב אינה מסוגלת וכנראה אינה מעוניינת לאכוף את כללי ה-N.P.T על מדינות סוררות באזור. אם לא נזרום עם ארה"ב בעניין הגרעין הסעודי כמובן תוך ניסיון לצמצם סיכונים, ניוותר מחוץ למשחק ועם גרעין סעודי בעתיד תחת מוטת השפעה סינית ורוסית.
היסטורית, כל מדינה שחפצה בעבר להשיג נשק גרעיני עשתה זאת עם או בלי חתימה על אמנת ה-N.P.T ותחת אפם של פקחי סבא"א, וכך יהיה ככל הנראה גם בעתיד. במובן מסוים, לאור ההתפתחויות האזוריות וחתירתן של סין ורוסיה להשפעה במפרץ, שגשוגה של אידאת "יצוא המהפיכה" האיראני למדינות המזה"ת באמצעות שלל ארגוני פרוקסי, וחולשותיו של הסכם הגרעין (JCPOA), גם אם יוחזר לשולחן המו"מ, יש לישראל אינטרס "להכשיר" את העשרת האורניום הסעודי בהובלת ובפיקוח ארה"ב, גם אם בסופו של דבר יהיו הסעודים בעלי שליטה במעגל הדלק הסגור. ישראל חייבת להיות חלק מהקואליציה שתגרום לאיראן להיות מאוימת ומכותרת, וכך הצייד יהפוך לניצוד.
בהיבט הפלסטיני, חרף מחאות של חלקים מהימין, נתניהו חייב להוביל מהלך שובר שוויון בהובלת המפרציות וסעודיה להשקעות עתק ביו"ש ובעזה. הגיע הזמן לאפסן ציניות והתקטננות ימנית שאינה מפרידה בין עיקר לטפל, לסתום את האף, ואף להעתיר ככל ויידרש, כבוד ויקר על מכחיש השואה הקשיש מרמאללה, תוך שיתופה של הרש"פ בהקמת נמלי ים ותעופה בעזה על חשבונם של חמאס והגא"פ. מניעת הקמתם של אלו עד כה, כידוע לכל, לא סיכלה את הקמתו של צבא טרור ענק בגבולה הדרומי של ישראל (סכנה שזכתה בשעתו ללגלוג מתנשא מצד רוב מוחלט של בכירי "המערכת").
אחרון, כדי לספק לארה"ב ולסעודים את ליטרת הבשר המתבקשת, על נתניהו לשאת ללא גמגום את נאום בר אילן גרסת 2023, ובו תוצהר מחויבותה של ישראל לחזון שתי המדינות (לכשיבוא תשבי וכו'). ההסכם הסעודי, אינשאללה בוא יבוא, הוא חזון הרצלייני של ממש, ו(כמעט) כל האמצעים כשרים להשגתו.
