אחותי ומשפחתה, תושבי תל־אביב, הלכו ביום הכיפורים להתפלל נעילה ברחבת תיאטרון הבימה, כפי שעשו בשנתיים האחרונות. הם אינם משתייכים ל"ראש יהודי", והתפילה הייתה מתואמת עם העירייה והמשטרה. היא התקיימה ללא מחיצה, בדיוק כמו בשנה שעברה.
לתומם הם חשבו שהמניין, שבשנה שעברה הצטרפו אליו מאות תושבים חילונים, יתקיים בשקט גם השנה. הם טעו. כמה תושבים חילונים לא אהבו את קיומה של התפילה במקום ציבורי. צעקות ומריבות החלו בין תושבים חילונים שהצטרפו לתפילה ובין כאלה שמחו על קיומה, עד שהמתפללים נאלצו לעזוב את המקום לתוך חצר בניין קרוב שבו מתגורר אחד המתפללים.
ההפרעות נמשכו גם שם, כולל סטירת לחי של אחת המפגינות לאחת המתפללות, ואילצו אותם לסיים את התפילה בתוך הבית. אין צורך לתאר את התחושות הקשות שאיתן שבו המתפללים לביתם.
אחרי ששמעתי בכאב את הסיפור, אמרתי לאחותי שאומנם אנחנו לפני סוכות, אבל קפצה לי לראש דווקא גמרא שעוסקת בהדלקת נרות חנוכה. הגמרא במסכת שבת אומרת: "נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה, מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו".
אנחנו מצווים להדליק את החנוכייה במקום פומבי כדי לפרסם את הנס, אבל יש תקופות ומצבים שמוגדרים שעת סכנה, שבהם אנחנו נאלצים לוותר על הפומביות ולהדליק את החנוכייה על השולחן שבתוך הבית.
אני מודע לכך שזה נשמע גלותי, אבל התחושה שאירועי יום הכיפורים הותירו היא שקיום תפילה ציבורית בפרהסיה בעיר הזאת ובתקופה הזאת הוא בגדר "שעת סכנה". אומנם לא סכנת נפשות, אך בוודאי סכנה לשלום האומה ולאחדות ישראל. במצב כזה נכנסים פנימה לתוך בתי הכנסת והבתים הפרטיים, ולא מקיימים תפילות ברחובה של עיר. יש אשמים במצב הזה, והם לא המתפללים. מי שנוקט באלימות ומפריע לתפילות ראוי לגינוי ולהוקעה, אבל הגינוי כנראה לא ישנה את המציאות בקרוב. היהדות האורתודוקסית תיאלץ להיעלם מרחובותיה של העיר העברית הראשונה.
הפתרון למצב הזה אינו נמצא בידי התושבים הדתיים של תל־אביב, אלא בידי החילונים. הם היחידים שיוכלו לאפשר את חזרתה של היהדות האורתודוקסית לרחוב. הם שצריכים לדרוש את עלבונה ולהתנגד להדרתה מהכיכרות. הם שצריכים למחות נגד ראש העיר, שבניגוד לעבר החליט השנה להילחם במחיצות.
אבל יש לי גם הצעה מעשית: לפני חצי שנה חווינו סערת רגשות דומה סביב יום קדוש אחר בלוח השנה שלנו, יום הזיכרון לחללי צה"ל. כבר הספקנו לשכוח, אבל הרבה חרדה הצטברה לקראת הטקסים מחשש לעימותים בין מתנגדי הרפורמה המשפטית לחברי הקואליציה. יחד עם חבר משותף מירוחם הקמנו אז את המיזם "אנחנו שנינו מאותו העם", שבמסגרתו שידכנו לטקסי יום הזיכרון חברי קואליציה ואופוזיציה שהופיעו יחד בבתי העלמין כדי לשדר מסר של אחדות ולהנמיך את הלהבות.
בעוד שבוע נחגוג את שמחת תורה. במוצאי שמחת תורה אמורות להתקיים הקפות שניות, שנולדו בתל־אביב לפני 82 שנה. כדי שההקפות הללו יתקיימו שם גם השנה, וכדי שלא יהפכו לעוד מופע של קיטוב ושנאה, כדאי שלא יובילו את ההקפות רק אנשים דתיים.
תגידו שזו תמימות, אבל בעיני רוחי אני רואה את בני גנץ ואולי יאיר לפיד או רון חולדאי אוחזים בידיהם ספרי תורה לצד רבנים. בשנה שעברה חולדאי ישב באירוע ההקפות השניות בין הרב ישראל מאיר לאו לרב חיים גנץ, ראש ישיבת מעלה־אליהו. נכון, זה היה לפני המחאה ולא בתקופת בחירות לעירייה, ובכל זאת, זה לא רק אפשרי אלא הכרחי.
אם רוצים שאירועי שמחת תורה יהיו תיקון לאירועי יום הכיפורים, צריכים לדאוג שיובילו אותם גם חילונים.
