לפני שנה בדיוק, כחודשיים לפני הבחירות לכנסת, כתבתי כאן טור על כך שלראשונה בחיי אין לי למי להצביע. הנה חלק ממה שכתבתי אז על רשימת הציונות הדתית: "אני מאוד מעריך את העומד בראשה, בצלאל סמוטריץ', אבל מה לעשות, הפתק שלי לא יכניס אותו אלא את חברי עוצמה יהודית, וברגע האחרון מתברר שגם את נציג מפלגת נעם, ששובץ במקום ה־11. אני פשוט לא מסוגל לשלשל בה פתק שעשוי להכניס את האנשים האלה לכנסת. כי אני מביט על ילדיי ושואל את עצמי: האם אלה האנשים שאני רוצה שהם ישמעו, יראו, ויהיו להם מודל לנבחרי ציבור? התשובה היא לא".
הצבעתי לרשימתה של איילת שקד, שלא עברה את אחוז החסימה. אבל רוב שכניי ומכריי הדתיים בפתח־תקווה דווקא הצביעו לציונות הדתית. למה? שתי סיבות עיקריות: האחת, נפתלי בנט. אין לי ספק שהוא התכוון לטוב, אבל תוצאת המהלך הפוליטי שלו בדרך לראשות הממשלה, החבירה ליאיר לפיד, למרב מיכאלי ולניצן הורוביץ, התבררה כהרס התשתית הפוליטית של הימין הדתי המתון להרבה שנים קדימה. כשאנשים חשים שגנבו להם את הקול, הם יצביעו למפלגה קיצונית יותר, שאולי הם לא מסכימים עם כל דעותיה, אבל לפחות לא תשתמש בפתק שלהם כדי להעניק תפקידי שרים בכירים לראשי מפלגות שמאל.
הסיבה השנייה: קמפיין טוב בערים הבורגניות במרכז, שהדגיש דמויות מהציונות הדתית והמעיט בערכם של אנשי עוצמה יהודית ונעם. סיבה שלישית, שולית יותר: אחוז לא גדול במיוחד, של תושבי העיר שמזדהים עם האידיאולוגיה של המפלגה.
הבחירות התקיימו, הציונות הדתית ושאר מפלגות הימין קיבלו רוב ניכר ומפתיע של 64 מנדטים. לקראת סוף דצמבר 2022, באמצע המשא ומתן על הקמת הממשלה, צייצתי כך בטוויטר: "תחושה פוליטית שעולה משיחות שבת בשכונה דתית־לאומית־בורגנית־ליברלית: לא אוהבים את מה שקורה עם הקמת הממשלה החדשה (המילים טירוף וביזה נשמעות שוב ושוב) בעיקר לא אוהבים את ההתנהלות החרדית, אבל צווחות השמאל המוגזמות וההיסטריות מושכות בחזרה לימין וגורמות (כרגע) לציפוף שורות".
לדתי־לאומי הממוצע שמתגורר בעיר בתחומי הקו הירוק יש קושי אינהרנטי למתוח ביקורת על מפלגה שמזוהה עם ההתיישבות ביהודה ושומרון: קודם כול כי אנחנו משפחה. לא תמצאו כמעט משפחה דתית בפתח־תקווה, בגבעת־שמואל, במודיעין או בירושלים שאין לה ענפים קרובים ביהודה ושומרון. שנית, מי שהקים את היישובים ביהודה ושומרון הגיעו מתל־אביב, מפתח־תקווה ומירושלים. אנחנו בערים מרגישים כקו ההגנה של ההתיישבות הזו, השגרירים שלה בישראל הקטנה, והיא קרובה לליבנו באמת ובתמים. יש גם מי שחשים רגשות אשם על כך שהם גרים שאננים ובבטחה בעוד שאחיהם מחרפים את נפשם בכבישים הבוערים לעיתים קרובות. המצב הזה קיים בערך מאז שהוקמה ההתיישבות לפני כמה עשורים.
וזה הפאנץ': יש מצב, חברות וחברים יקרים בהתיישבות, שהגיע הזמן של הבורגנות הדתית בערים הגדולות לשנות פאזה. מתברר שבזמן שהגנו בכל אמצעי הנתון בידינו על ההתיישבות, צמחו בה תופעות שהעדפנו להדחיק ולהעלים מהן עין. כמובן, זהו הקצה של הקצה, ואין כאן שום כוונה להכליל. ברור שגם רוב המתיישבים עצמם מתנגדים לכך.
ובכל זאת, נציגת ציבור כמו ח"כ לימור סון הר־מלך מדברת על רוצח בתארים כמו "צדיק" ו"קדוש" – ואנא, חסכו ממני את ההסברים שמדובר על שמירת העיניים שלו. לא אומרים מילים כאלה על רוצח, ומי שמפקפק בהיותו רוצח מוזמן לקרוא את גזר הדין, או לפחות את הפרק הרלוונטי בספרו המצוין של רועי שרון על הטרור היהודי, "ואינקמה".
זה המקום שבו חייבים לשים את הגבול. גם גיוס ההמונים לטובת הרוצח, שיותר מדי שמות מוכרים המזוהים עם ההתיישבות הצטרפו אליו, הוא נורה מהבהבת שמעוררת בושה בלא מעט מהציונות הדתית המתונה – לא שמאלנית ולא רפורמית – שהיא עדיין רוב מניין ובניין של המגזר. גיוס ההמונים הזה גורם לא לרצות להזדהות יותר עם המגזר שכביכול בשמו נעשים הדברים הללו.
את הבושה הזו צריך לקחת קדימה. אסור שהציונות הדתית – המגזר, לא המפלגה – תיחטף בידי גורמי שוליים קיצוניים בהתיישבות. ראשי המתיישבים יודעים את זה, אבל הגיע הזמן לומר בקול גדול: אנחנו המשענת הציבורית שלכם. אנחנו כליא הברקים היומיומי שלכם במקומות העבודה, ברחוב ובקניון. רובנו הענקנו לכם את הכוח הפוליטי, ובלעדינו לא בטוח שתעברו את אחוז החסימה.
הציבור הדתי־לאומי בערים הגדולות חייב לשנות את המשוואה בת עשרות השנים. ההתיישבות כבר לא קטנה ומסכנה, ואסור להמשיך להעלים עין מהתופעות החמורות המתרחשות בה. המשך השתיקה הדתית־בורגנית, המשך נמיכות הרוח כלפי החלוצים היושבים בהר, והמשך המצב שבו כל דבר מחריד שקורה בגבעות מושתק – כל אלה עלולים להביא אסון על כולנו.
יש בהתיישבות מספיק מבוגרים אחראים שמכירים בחומרת המצב. הם צריכים לחבור לכוחות האוהדים את ההתיישבות בריכוזים הדתיים בערים הגדולות וליצור יחד גוש מתון חזק ולא מתנצל, שחוזר לערכי הציונות הדתית של אורי אורבך ז"ל.
אין לי כמעט ספק שאנשי שמאל יעוטו על הטקסט הזה כדי להצביע על "קרע" ו"פיצול" בתוך המגזר הדתי־לאומי. שיבושם להם. התחושות שאני מקבל מהשטח הן כבר לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. עדיף לקבל את הסטירה עכשיו, להתעשת ולהמשיך להיות מגזר אחד שפוי שמהווה גשר ומקף מחבר – כל הקלישאות שהפכו לחבוטות, אבל הן נכונות מאי פעם – מאשר להיקרע באמת.
יותר ויותר אנשים שחובשים לראשם כיפה ונשים שמזוהות עם המגזר כבר לא יודעים את נפשם. יותר מדי שנים החרשנו והתעלמנו. זו קריאה ראשונה לחזרה לנורמליות, וכולי תקווה שהיא תהיה גם האחרונה.
