רבות נכתב על הסדרה "האחת" של אמנון רבי וסימה קדמון, העוסקת בקורותיה של טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום כיפור. את רוב היחס קיבל מונולוג קצר של גיל רגב (שצולם בשנת 2021, רגב כיהן אחר כך גם כראש אכ"א – רבים מהטייסים בטייסת המשיכו בצבא עד לדרגת תא"ל או אלוף, שניים מהם כיהנו כמפקדי חיל האויר ואחד כיהן כרמטכ"ל) שלא רק חתם את ארבעת פרקי הסדרה אלא נבחר גם לשמש כפרומו שלה, כלומר, הוא שימש במידה רבה כפני הסדרה וככרטיס הביקור שלה. וחבל, כי הסדרה, על אף שביים אותה גלעד טוקטלי מ"עובדה", מצליחה רוב הזמן לחמוק מהמחלה הנפוצה ביותר של העשייה הדוקומנטרית הישראלית, הלא היא הטפה פוליטית בוטה ובלתי נסבלת (ש"עובדה" שכללה לכדי אמנות).
צריך להפריד בין הסדרה לבין הקטע הקצר שחתם אותה ונבחר משום מה לייצג אותה. הסדרה עוסקת רובה ככולה בתיעוד, בעזרת ראיונות עם 26 טייסים ועל רקע חומרי ארכיון רבים, של המאורעות העיקריים שעברו על הטייסת במלחמה. המבצעים, כמובן, אבל גם הלך הרוח בטייסת, הרגשות, הפחדים, היריבויות ואחוות הלוחמים. למודי ניסיון ומבוגרים, יכולים המשתתפים ויוצרי הסדרה להציע מבט מפוכח וסובלני יותר על הטעויות שנעשו בכל הדרגים וחולשות האנוש שנחשפו. מקום רגיש ומכבד ניתן בסדרה לחוויות השבי ולכאבן של משפחות הנופלים.
בקטע הקצר שנבחר לשמש כפניה של הסדרה, אומר גיל רגב כי מלחמת יום כיפור הייתה מלחמת "אין ברירה", אבל מאז "היו הרבה ברירות" ש"לא נוצלו" בגלל "איוולת" שגרמה לו לשנות את השקפתו לגבי השאלה "על מה שמים את החיים שלנו". לשאלת המראיינת קדמון "נניח שהנכד שלך בא מחר ורוצה להתגייס, מה תגיד לו?" עונה רגב: "הייתי אומר לו שלא טוב למות למען ארצנו, שמור על עצמך, ואם אתה לוקח סיכונים, שיהיו למען השלום, לא במלחמה".
כשקדמון מעמידה אותו על כך שזה מסר מבלבל לחייל שמתגייס לצבא הוא מסביר "כשאני אומר לנכד לא טוב למות למען ארצנו אני מתכוון לזה, כי ארצנו שינתה את פניה, זו לא הארץ שהמראנו אז…" – כאן נפסק המונולוג לטובת כתובית שמזכירה כי הדובר הוא אלוף בצה"ל בדימוס ושירת כראש אכ"א – ואז הוא ממשיך ממש כאילו הוא על במת הנאומים בהפגנות בבלפור, שהיו פופולריות בעת צילום הסדרה – "זה כואב לי להגיד את זה אבל…אני לא רוצה שהוא יהיה לוחם, זאת התשובה. אני רואה את המדינה הזאת ואני כועס, אז אני אומר שימות למען השלום".
קדמון מוסיפה לשאול אותו "לפני 15 שנה לא היית אומר את זה?" והוא עונה "לא, זה עידן אחר, דברים השתנו, המדינה הזאת לא ברור מה נכון ומה לא מה אמת ומה שקר, מה ראוי ומה לא, תלוי את מי אתה שואל. ואין בושה. אין. שזה בעיני את יודעת…אם אבדה הבושה אז למי אני נלחם? לטובת מה אני נלחם? על איזה גבולות אני מגן?..זהו.." המצלמה מתעכבת עוד קצת על פניו הדומעות ואז הוא מבקש הפסקה וכך מסתיימת הסדרה.
אין טעם במסגרת הצרה הזאת לעמוד על הבעיות והסתירות בטקסט המבולבל הזה שמשמשות בו בערבוביה סיסמאות פוליטיות של השמאל מכל הזמנים: מהפגנות שלום עכשיו בשנות ה-70 ("איוולת"), ממחאות השמאל נגד בגין בזמן מלחמת לבנון ה-1 ("מלחמת אין ברירה" וכמובן "ארצי שינתה את פניה" מתוך השיר המפורסם של אהוד מנור שנולד באותה מחאה) ומהעידן המודרני יותר על "אבדן הבושה" וכד'. כמובן בצירוף אזכור "הגבולות", כאילו ב-1973 היו גבולות המדינה ברורים, הגיוניים או מוסריים יותר מאשר ב-2023.
אין גם מקום לבוא בטענות לחייל שרואה את הדברים אחרת אחרי 50 שנה. זכותו לעמוד על כך שהיה נאיבי ביחס להצדקה למלחמה ההיא או כל מלחמה אחרת, זה גם טבעי שבגיל 72 לא חושבים אותו דבר כמו בגיל 22, אבל מותר לשים לב שקדמון לא שואלת אותו אם היה מדבר אחרת לפני 50 שנה אלא דווקא "לפני 15 שנה". למה? איזה אירוע משמעותי קרה בישראל לפני 15 שנה שאמור לשנות את הפרספקטיבה מקצה לקצה? ובכן, שום דבר משמעותי לא קרה לפני 15 שנה חוץ מתחילת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה. זה, ולא "איוולת", "בושה", "גבולות" או שאר הירקות עליהם פטפט רגב כהסבר לפניית הפרסה שביצע ביחס לצדקת הדרך של צה"ל, זה ההסבר. מה מסתתר בסוף מאחורי "ארצי שינתה את פניה"? חוץ מאבדן האחיזה בשלטון של המחנה הפוליטי אליו משתייכים הטייסים? (או משויכים שלא בטובתם, שהרי לא כל הטייסים ואפילו לא רובם אוחזים בדעותיו הקיצוניות של רגב, ולכן כנראה לא הוזמנו לשאת את מונולוג הסיום הדומע).
בסופו של דבר הצליחו יוצרי הסדרה להסב לצופים את חוויית החיים שלהם: עבר מפואר והרואי שמסתיים בטעם רע של החמצה וכשלון. חבל.
