הקמת אוהלי חיזבאללה על גבול ישראל עוברת בשקט מטעה, בעוד היא הייתה אמור לצלצל בכל פעמוני האזעקה של ישראל, זאת בשל המגמה שהיא מייצגת – פגיעה קשה בהרתעה הישראלית.
חיזבאללה מנצל בצורה צינית את נקודות התורפה ההיסטוריות של קו הגבול ישראל-לבנון. הקו נקבע בשנות העשרים של המאה הקודמת בהסכם ניוקומב-פולה (1923) וסומן בשנות השלושים באמצעות אבני גבול. לאחר יציאת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 האו"ם סימן את הגבול שוב ע"י חביות כחולות גדולות שנמצאות במרחקים של מאות מטרים ויותר אחת מהשנייה. אזור הר דב, שבו אין גדר, משמש את חיזבאללה לפעולות האיבה שהוא מנהל כנגד ישראל ולהתגרויות שונות.
באירוע האוהלים – חדר חיזבאללה ביודעין כמה עשרות מטרים מקו הגבול המנדטורי לתוך שטח ישראל. במהלך התקופה הזיז חיזבאללה את האוהלים בצורה מכוונת ומחושבת מספר פעמים, מטר לפה ולשם לפי הערכותיו כמה ניתן למתוח את החבל מבלי שישראל תגיב. עד כה זה מצליח לו.
לא מדובר באירוע ספורדי. בשנה האחרונה הולכת וגוברת חוצפתו ותעוזתו של חיזבאללה בפעולות התגרות שהוא נוקט על הגדר, כמו הקמת עמדות תצפית צבאיות בכיסוי של שמירה על הטבע, תלישת דגלים ואמצעי תצפית שישראל מציבה, השחתת הגדר ועוד. כל זאת כמעט ללא תגובה של ישראל.
הדבר לא צריך להיות כך ולא היה כך בעבר. בשנת 2005, כששימשתי כמפקד אגוז, הצבנו מארב בגזרת הר דוב. במהלך הפעילות זיהה הכוח "רועה צאן" תמים, שהיה כמובן פעיל חיזבאללה, עובר מטרים בודדים את הגבול לישראל, במסגרת ניסיונות חיזבאללה לבדוק את נחישותם של כחות צה"ל. מפקד האירוע פתח נצרה, העלה צלב-על הרועה, סחט את ההדק ושלח אותו ישירות לעולם שכולו טוב. בלי שאלות, בלי בקשת אישורים ודיונים על דיונים של בכירים בפיקוד. אלו היו ההנחיות של הדרג הפיקודי והמדיני, וחיזבאללה של אז הבין את המסר, והפנים: עם ישראל לא משחקים.
המתגרים אינם פעילי איכות סביבה או רועים תמימים: הם חלק מכוח רדואן, 'חיל הקומנדו' שהקים חיזבאללה על גבול ישראל שמטרתו לתקוף ולכבוש יישובים ישראליים צמודי גדר בהתקפת פתע ולבצע בהם מסעות טבח. על אף שזהותם של כוחות חיזבאללה ברורה וידועה, והם נמצאים במרחק מטרים בודדים מקו הגבול, נמנעת ישראל מלפעול וחיזבאללה של היום קולט את המסר ומסלים בהתגרות הבאה.
האיום בפניו נמצאת ישראל אינו ההתגרויות גרידא אלא מוכנותו של חיזבאללה למתקפת פתע מיידית. 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, שוב עוצמת ישראל את עיניה לרווחה. היום כמו אז, בקו בר-לב, ראו התצפיות של צה"ל את ריכוזי הכוחות, את ההתקדמות לקו התעלה, את ההכנות המקדימות, הסרת רשתות ההסוואה, הכול היה גלוי. כעת, כשנחשפים יומני גולדה ואירועי הימים ההם בסדרות התיעוד החדשות, ניתן להבין את חומרת הדברים, וכיצד ראינו הכול – והאסימון לא נפל. גם כיום מתרצת ישראל את אי-הפעולה בשלל תירוצים שונים: הם מורתעים, ההתעצמות שלהם בעיצומה, הם לא יתקפו עד שיתמלאו תנאים כאלו ואחרים. ישראל רואה את ההתחמשות, את ההכנות לפריצת מכשול הגדר, את מרכיבי הבטחון שבנתה בגבול נשחקים, ואינה פועלת – מן התמכרות שכזו, לשקט מדומה.
מדיניות ההבלגה החדשה משדרת חולשה, מסר שלילי ומסוכן מאוד בשכונה הקשה של המזרח התיכון, והיא זו שהפכה את העכבר להר: אירוע בהר דב, שהיה יכול להסתיים כאירוע מיקרו טקטי עם מסר ברור, הפך בראשם של מקבלי ההחלטות בישראל ובחיזבאללה לפוטנציאל ואיום במלחמה, שעלולה לפרוץ בכל רגע.
ישראל חייבת להבין כי במזרח התיכון אין מקום לחלשים, איפוק איננו כוח, וחולשה היא פשוט חולשה. והיא מסוכנת מאוד. מצב בו חיזבאללה יכול לפתוח במלחמה בכל רגע, הוא מצב בלתי קביל. זהו 'משחק סכום אפס' שעלול להביא למחיר כבד מאוד בישראל.
ישראל צריכה לפעול בעוצמה מול חיזבאללה על קו הגבול ומעבר לו, להביא להרחקת פעילי רדואן ולתבוע את יישום ההסכמים (החלטת האו"ם 1701 –אוגוסט 2006) שלשמם נמצא האו"ם בדרום לבנון. רק הרחקת האיום או השמדתו יביאו שקט ובטחון אמיתי לתושבי הצפון.
