Never A Native – את האוטוביוגרפיה שלה כתבה אליס שלוי באנגלית. זה היה עוד אחד מהדברים המעניינים והמפתיעים בדמותה. שלוי, שכל כך אהבה את מדינת ישראל והאמינה בה בכל ליבה, שנטעה פה את חייה ובנתה בה את ביתה לצד משה אהובה. כאשר היא התיישבה לבסוף לכתוב את סיפור חייה, היא עשתה זאת באנגלית. על אף שהעברית שהייתה שגורה בפיה הייתה גבוהה ויפה, היא כנראה הזדקקה לשפת ילדותה הרחוקה, שפתו של שייקספיר שהיא היטיבה ללמד. במעשה הזה היא נתנה כותרת לעצמה, כי זה מה שאדם עושה כשהוא כותב את סיפור חייו. Never A Native.
לו הייתי מתרגמת את הספר, והגיע הזמן שנעשה זאת, הייתי חושבת הרבה על תרגום המילים הללו. ואני מקשיבה לרגע למה שהיא אמרה לנו בבחירתה.
בערב ההשקה של הספר שהתקיים לפני שנים אחדות בספריית פלך, אמרתי לה שבמילותיה Never A Native נפרשת לנגד עיני דמותו של אברהם אבינו. אברהם, שהקשר העמוק שלו לארץ כנען נבע מהבטחה אלוהית מפורשת על ירושת הארץ, מעולם לא נהג בה בבעלות, באדנות. על אף שכולה הייתה שלו, הוא קנה את מערת המכפלה בכסף, כיבד את שפת הערכים של מלכיצדק מלך שלם, נתן ללוט לבחור לאיזה כוון ללכת כאשר הבין שדרכיהן נפרדו. זהו אברהם, רווי ניסיונות חיים, אמיץ ובעל עמדה מוסרית ייחודית ומבוררת כל כך עד שנתברכו בו כל משפחות האדמה.
פרופ' אליס שלוי הייתה אדם מפוכח ואמיץ. אישה פורצת דרך שלא נתנה לקונבנציות של החברה הישראלית בכלל והחברה הדתית בפרט להשתיק ולהפחיד אותה. היא בנתה את עצמה מחדש מספר פעמים בחייה, מפעל חייה המרשים מספיק לכמה וכמה אנשים, כל שכן נשים בנות דורה.
היא למדה ספרות אנגלית בקיימברידג' על אף שהייתה אישה, יהודייה ומהגרת מגרמניה, עשתה הסבה לעבודה סוציאלית כשעלתה לארץ, כי חשבה שישראל הצעירה זקוקה לכך יותר מאשר לספרות אנגלית. לאחר מכן היא הקימה את החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת באר שבע בנגב. היא התהלכה בארץ ולא הרפתה מהחיפוש אחר המקום שבו היא תביא ברכה לעולם, פעם אחר פעם.
ומכל הדברים החשובים שהיא הקימה ועשתה היא הכי התגאתה בחלקה בתחום החינוך. היא חשבה שבפלך, מקום שבו מאמינות בקולן של נשים, מגדלות אותן להתאמץ ולעשות טוב, שם היא תרמה את תרומתה הגדולה ביותר.
אליס שלוי האמינה בכל מאודה בחינוך. ואני אחזור על מה שלמדנו ממנה כולנו בפלך, ואעשה זאת דווקא בימים שבהם מעמד החינוך נמצא בשפל חסר תקדים. לחינוך יש את האפשרות לשנות ולתקן, יום יום ושעה שעה.
חדר שלוי הנמצא בתוך ספריית פלך הוא המחשה לדברים שהאמינה בהם. והנה סיפור אופייני לה. כשהיא כבר בת למעלה מ-90 פנתה אלי פרופ' שלוי וביקשה לעזור לפלך להמשיך את המפעל החינוכי היקר לליבה ולגייס עבור הבניין החדש שלו כסף. חשבנו יחד שחדר שהוא בית מדרש ללימודי קודש, של התיכון הראשון שבו נשים צעירות זוכות ללמוד גמרא מזה עשרות שנים, וגם החדר שבו מתקיימת תוכנית ההומניסטיקה ברוח הספרים הגדולים, יהיה המקום המתאים ביותר לכך.
כמה נשים, גם כאלו שהן בנות דור אחר וצעירות יותר, היו נמנעות מחשיבה על כל התמונה של פמיניזם. על החומר והרוח המשתלבים בדבר הגדול הזה. כמה נשים, גם היום, היו נרתעות מדיבור על כסף, לא כל שכן מגיוס שלו, כמה היו נרתעות מבקשת קרדיט מותאם ומכובד לפועלן החשוב. אליס שלוי, בחושיה החדים, תמיד הבינה את כל הדברים הללו. זכינו שחדר שלוי, שהוא חדר שכותרת המשנה שאני נותנת לו היא – חדר הלמידה הטובה, נחנך עוד בחייה.
חדר שלוי הוא חדר פנימי בספריה שלנו בפלך. חדר שבמרכזו שולחן עגול רחב ידיים עם מקום לכולן. עטוף בספרי קדש ובקלאסיקות וספרי פילוסופיה. היכן שמסתיימים מדפי הספרים יש חרכי זכוכית המאפשרים לתלמידות הצעירות להציץ על הבוגרות שלומדות בחבורה עם מורותיהן. בחדר שוררת רוח של דמוקרטיה ושוויון בפני החוק הכתוב, השולחן עגול והמרחק בינינו לבין הטקסט שווה תמיד, מעין עולם הבא.
בשום מקום שאליו הגעתי בחיי לא חוויתי את הכבוד העמוק הזה לכל סוגי הלמידה – לימודי קודש, מדעים, מדעי הרוח, יידיש וערבית, לימוד גוף ונפש. לימוד שמתעקש לחתור אל האמת, לימוד שמתעקש לתת לכל תלמידה להשמיע את דעתה ותובע ממנה גם לנמק ולמצוא מקורות ותמיכות מהכתוב. החדר העגול הזה, שאנו המורות והתלמידות נהיות בו אבירות של שיחה ולימוד, הוא כל מה שיקר וטוב בפלך מאז ומתמיד. לכל אחת יש בו מקום, יש קול, ויש הזכות וגם החובה ללמוד. את כל זה הבנו כולנו בהוראתה של המנהלת שלנו, אליס שלוי.
Never A Native
בכותרת הזו יש גם כאב של מי שהיא נעה ונדה ממקומה. הרי לצורך למצוא שוב ושוב את מקומך מתלוות גם בדידות, שחיקה מהדרך ועייפות. מי שסללה את הדרך עבור אחרות זכתה בהרבה קיתונות של בוז, בהתנשאות, בביטול ובניסיונות למחיקת צלם אלוהים שבה. פעמים רבות בשנים האחרונות הודיתי לאליס שלוי בשם אינספור תלמידות, על כך שלא הסכימה להרפות מדברים חשובים ולא התייאשה. היא סללה עבורנו את הדרך כנשים והיא גרמה לנו לשים לב למהמורותיה וליופייה.
אליס שלוי, בשונה מדמויות מנהיגות אחרות, לא ראתה את עצמה כסמל אף כי בהחלט הייתה כזו בעיני רבות ורבים. אני חושבת שאולי זה חלק מהתבלין המיוחד הטמון בפלך שמעולם לא הפך לכת סודית. אומר זאת במילותיהם של הורים לתלמידה בבית הספר שטענו כלפי פעם, ספק בצחוק "מה אתן רוצות, אתן מלמדות חשיבה ביקורתית, ברור שתחטפו מהתלמידות חשיבה ביקורתית".
רוב הנשים, כך למדתי, מתחילות לחשוב על מושגים פמיניסטיים בסביבות גיל 40. לא בבית ספרנו. אותנו שאלו לדעתנו, מאיתנו דרשו לקחת אחריות על חיינו, להתאמץ ולהאמין שבכוחנו לנוע אל עבר הטוב. אסיפות כלליות ברוח יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'נסקה, מבחני כבוד, חונכות של הצוות עבור כל תלמידות התיכון. כל הדברים הללו כבר בני למעלה מחמישים בפלך ועדיין נתפסים כחידוש גדול ברוב מרחבי החינוך.
וכמה יפה שאת פלך שהיא זיהתה דווקא בזכות בנותיה, דיצה וחפצי, שסחפו אותה איתן לשם. היא שאלה אותן לדעתן ונתנה להן לבחור. כמה מרענן שנשים צעירות לימדו את אימן משהו שהיה חשוב ונחוץ להן על מנת להתפתח.
Never A Native
השימוש בשפה זרה כדי להחזיק משהו, על ידי מי שעשתה כל כך הרבה מאמץ לשנות שפת אם פעם שלישית (גרמנית, אנגלית ואז עברית), צורם. ברגע מלא הוד זה, כשאנו מלוות אישה גדולה בדרכה האחרונה, חשבתי שהעברית ומקורותיה יפרצו ממני החוצה. אך אולי ההזרה הזו ממה שהיה כל כך ברור ומובן מאליו, אפילו מהשפה העברית שבעזרתה אנו משוחחים זה עם זו פה בארצנו, התווך שבו היא פעלה, היא התעקשות לא לטייח משהו שהפך להיות כמעט זר.
קשה בימים אלו להיות תלמידת פלך שהפנימה את ערכי התורה וערכי הרוח שלימדו אותה. לאורך חייה ידעה אליס שלוי לזהות ניצול, התעמרות, קלגסות וזחיחות. אולי הכותרת לחייה בשפה זרה מתאימה בימים אלו באופן מיוחד.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
