בכל שמחת תורה אני מהופנט לרגע הזה בהקפות שבו הנערים מתגודדים סביב הבימה. מישהו שולף כיסא ומכניס אותו לאמצע המהומה וכל אחד מהילדים, ולו הזייפן ביותר, מנסה להידחק ולטפס עליו כדי לצעוק בקול שטרם התחלף: "הדעה והדיבור צו־וויימה, צו־וויימה (במקור: צו וועמען, למי), ועונים לו "לחי העולמים". זהו רגע של גבריות מזוקקת. רגע שמאפשר חרך הצצה לעבר ולהווה ולפעמים גם לעתיד של כל מי שנוטלים בו חלק, ואפשר יהיה למצוא אותם אחרי שנים מדברים בידענות בפאנלים על נושאים שבהם אין להם מושג. בשמחת תורה האחרון עמדה שם גם ילדה אחת, בין כל הילדים, והמבוגר האחראי שהחזיק את הסידור הציע לה לקחת חלק באירוע. "אני לא כל כך מכירה את המנגינה", היא אמרה, ובזמן שהוא מנסה עוד להפציר בה הסידור כבר נחטף ממנה הלאה אל פרח החזנות הבא.
לפני הרבה שנים, ארבע אם נדייק, כתבתי בעיתון זה על הקושי שלי לעמוד ולומר דברי תורה בבית הכנסת, כשמבעד למחיצה אני רואה נשים שלעולם לא יזכו להזדמנות הזאת אף שהן לא נופלות ממני בידע או בכישרון. כאבתי את האפשרות הנדירה של עמידה מול הקהילה, ששמורה ברוב בתי הכנסת רק למגדר אחד. אחר הדברים האלו פגש אותי אחד מידידיי הרבנים. אני לא מתווכח איתך על שאלות של פמיניזם, הוא אמר. אני שואף בדיוק כמוך לשוויון מגדרי בפוליטיקה ובאקדמיה ובתקשורת. אבל אין למאבק הזה מקום בבית הכנסת. בית הכנסת הוא לא מקום שנלחמים בו על כוח וכבוד. זה מקום שבו כולנו יחד עובדים את ה', ומניחים איש־איש את השאיפות שלו בצד.
זו הבחנה נכונה בבסיסה. חטאם של עמי הארץ, לפי חז"ל, הוא שהם מכנים את בית הכנסת "בית העם" במקום "בית אלוקים". הם מזהים את ההיבטים החברתיים והקהילתיים שלו ככאלו שעומדים בפני עצמם, במקום לראות אותם ככלי לעבודת ה'. ומכאן, כבר שנים רבות, נמתחת ביקורת חריפה על מי שמבקשים לשפר את מעמדם בבית הכנסת. ולא משנה אם מדובר בשאלות של שוויון מגדרי או עדתי או על המקום הניתן לאנשים עם צרכים מיוחדים. תמיד נשאלת השאלה: האם זה נעשה לשם שמיים או שאתם עושים את התפילה קרדום לחפור בה? זו שאלה משתקת, שגודעת רצונות רבים כבר באיבם, כי מי יוכל לומר שכל מעשיו לשם שמיים? אלא שגם ילד בן 11 לא נדחף ונעמד על הכיסא לשיר מילים ביידיש רק מתוך דחף פנימי עז לקדש את השם ברבים. הוא עושה את זה כי הוא רוצה שיראו אותו. כי הוא רוצה להרגיש משמעותי. והוא מבין שהדרך הקצרה לתחושה של משמעות בקהילה עוברת דרך בית הכנסת.
המבוגר האחראי הציע לילדה לקחת חלק באירוע. "אני לא כל כך מכירה את המנגינה" היא אמרה, ובזמן שהוא מנסה עוד להפציר בה הסידור כבר נחטף ממנה הלאה אל פרח החזנות הבא
כי בית הכנסת הוא באמת גם בית העם. הוא תמיד היה כזה. לא רק בסיפורים של שלום עליכם ודבורה בארון או בספר "כאן לא בית קפה" של ג'קי לוי. התפילה היא גם מקום שבו ציבור מכונן את הזהות שלו ומגדיר את ההיררכיות שלו: סביב מקומות הישיבה, העליות לתורה, הדרשות, החזנות. זה גם המקום שבו הקהילה מציבה את הגבולות שלה, כשהיא מחליטה מי לא יכול לשמש שליח ציבור או לעלות אל הדוכן.
בית הכנסת משלם מחיר מסוים כשהוא הופך לכזה, את מחיר טהרת הלב והנקיות שהיינו רוצים לפנטז עליהן בבית א־לוהים. אבל הוא מרוויח את הרלוונטיות שלו. את היכולת להפעיל ולנגוע ואפילו לטרגר. דווקא באומה שמצהירה שכל תכליתה היא להיות ממלכת כהנים, לא אמור להיות חיץ מוחלט בין משכן הכנסת לבית הכנסת. שני המקומות הם קודש לעבודת א־לוהים, ובשניהם העבודה הזו נעשית בפועל בעולם של בני אדם.
לכן אני שמח בשיח שניעור בכל שנה עם הימים הנוראים סביב הבחירה בין נוסחי עדות שונות, וגם בוויכוח הקבוע לקראת שמחת תורה על מקומן של נשים בבית הכנסת. למרות הקולות הצורמים לפרקים שעולים מן הדיון (אמר לי פעם רב ותיק ומנוסה שכל קהילה שאי פעם התפרקה אל מול עיניו, התפרקה על הנושא הזה). כי בית הכנסת הוא בדיוק המקום שבו שיח טעון כזה יכול וצריך להתקיים. שיח של דיונים ארוכים סביב דפי מקורות ושיעורים, שיח שיש בו הקשבה איש לרעהו, והוא חוסה תחת הידיעה שכולנו, מכל הצדדים, מבקשים את מקומנו בעולמו של א־לוהים.
