ב־1852 הוכתר האחיין התמהוני של נפוליאון בונפרטה כקיסר צרפת, תחת הכינוי "נפוליאון השלישי". קרל מרקס אמר אז שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה – כקומדיה נלעגת. אבל כשאנחנו לומדים את לקחי העבר, החזרה יכולה להיות תיקון ולא פרודיה. הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה אמר שמי שלא לומד את ההיסטוריה נידון לחזור עליה. הייתי מוסיף שמי שלומד את ההיסטוריה לא יפחד לחזור עליה, כי הוא יֵדע להתמודד טוב יותר עם תלאותיה ואתגריה.
ההצהרה הכי משמעותית בשמחת תורה היא עלייתו של "חתן בראשית": זה עתה סיימנו את התורה, ומיד אנחנו מתחילים אותה שוב. כי לעולם לא נוכל להכריז שמיצינו את התורה, ותמיד נוכל ללמוד ממנה עוד. כשמדובר בתורתנו, אפשר לבלות חיים שלמים בלי למצות אותה. אך גם כשמדובר בספרים מעשה ידי אדם, אי אפשר למצות ספר טוב בקריאה אחת. פעם שאלו אותי בריאיון אילו ספרים קראתי פעמיים. לא ידעתי מה להשיב, כי יש מאות ספרים כאלו. כל ספר ששווה לקרוא פעם אחת, כדאי לקרוא גם פעם שנייה. הקריאה הראשונה בדרך כלל רק מגרדת את פני השטח שלו.
פעם נועץ בי בחור צעיר שאיבד את עבודתו. אמרתי לו שכדאי לו לחזור לעבודתו הקודמת, שהייתה לא רעה בכלל. הוא קצת התאכזב: "אני רוצה להתקדם בחיים, לא לחזור אחורה". אמרתי לו שהחיים רק לעיתים נדירות עובדים כך. החיים אינם מסמר, אלא בורג: לא נעיצה חדה ומהירה, שמקדמת אותך בתנופה עקבית קדימה, אלא עוד סיבוב ועוד סיבוב, כאשר כל פעם אתה קצת יותר עמוק. החיים אינם רומן וגם לא סרט, כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, עם עלילה ברורה והתקדמות פשוטה. בחיים האמיתיים אנחנו שוב ושוב פוגשים באותם אתגרים, באותם אנשים, באותן חוויות – ורק בנו תלוי האם שוב נתמודד עם כל אלו באופן הבינוני שבו עשינו זאת בסיבוב הקודם.
החיים אינם מסמר, אלא בורג: לא נעיצה חדה ומהירה, שמקדמת אותך בתנופה עקבית קדימה, אלא עוד סיבוב ועוד סיבוב, כאשר כל פעם אתה יותר עמוק
באחד משיריה היפים כתבה המשוררת זלדה ביטוי נפלא על חוויות היומיום שלה: "לטעום את סין באפרסק מבושֹם". היומיומי, הבנאלי – אפרסק, מי שישמע – גם הוא פלא נשגב. יש מי שמזלזל בפרי הקיצי ששוב מוגש לו; יש מי שטועם בו את סין. יש ישראלים שנוסעים להודו, נוהרים שם לגסט־האוס שבו אפשר למצוא את כל הישראלים, ומלמדים את העובדים ההודים שירי רובאית של גולני. אחרים נשארים בארץ, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים, אבל יודעים לטעום את המזרח הרחוק באפרסק מבושם. מי מהם זכה להתחדשות של אמת?
אם לחזור לפרשת בראשית, בכל פעם שאני לומד אותה אני מגלה משהו חדש: למשל, שתפקיד המאורות לסייע לנו במדידת הזמן חשוב לתורה יותר מעצם האור שהם נותנים; שהאמירה הצינית הראשונה בתנ"ך מיוחסת לא־לוהים, כשהוא מכריז אחרי החטא: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: "נכון עבד לכם נהדר הרעיון הזה עם עץ הדעת?"; שחוה מכריזה עם הלידה הראשונה על הפליאה שכל הורים חווים בכל לידה: "עשיתי איש את ה'!", כלומר: "עשיתי בן אדם עם א־לוהים!"; שאת העיר הראשונה בעולם בנה דווקא קין, כשם שהרומאים האמינו שאת עירם הדגולה ייסד רומולוס, גם הוא רוצח אחיו; שנח מצא חן בעיני ה', כמו שכל מי שמתבונן בעיניו של אחר רואה את עצמו משתקף בהן במהופך – והרי "חן" הוא "נח" בהיפוך אותיות.
אין לי סבלנות לחכות לגילויים של הקריאה הבאה. ואולי הגילוי החשוב ביותר הוא עצם המסר של התורה לא לרדוף אחרי חידושים ולא לפחד מחזרות. אם סיימת את "וזאת הברכה", התחל שוב בשמחה את "בראשית". לא תמצא משהו טוב יותר מזה.
סיפר לי הרב יוסף אביב"י, מגדולי חוקרי הקבלה בדורנו, שלפעמים שואלים אותו באיזה ספר כדאי להתחיל ללמוד קבלה. הוא משיב: "ספר שערי אורה". אחרי כמה שבועות או חודשים חוזר השואל, ואומר: "סיימתי. מה ללמוד עכשיו?" הרב אביב"י עונה לו: "ספר שערי אורה, פעם שנייה. ואחרי זה פעם שלישית".
על הפסוק היפה שאנו שרים בשמחת תורה, "תורת ה' תמימה", דרש הרבי מקוצק: התורה היא תמימה, כלומר: שלמה וחדשה, כי אף אחד עוד לא נגע בה באמת. בכל מחזור קריאה אנחנו שואפים לזכות להסיר קליפה נוספת, מלבוש נוסף, להתקרב יותר ללב הפועם של התורה. כך ממתינה התורה לאוהביה, שלא פוחדים לחזור אליה שוב ושוב.
