טוב, זה יהיה טור מבולגן אבל הלב שלי תמיד מבולגן בשמחת תורה. זה לא סתם חג עבורי, אבא שלי חיים צפרירי זכרונו לברכה נולד בשמחת תורה, אני חושב עליו הרבה, ונזכר בו הרבה, כל הזמן ממש, אבל יש ימים, יש תקופות שבהן אני נזכר בו יותר, בחודש תמוז אני נזכר בו במיוחד, ובשמחת תורה אני נזכר בו שוב, והזיכרונות האלה לא עושים לי טוב, הייתי שמח להיות בן אדם קצת יותר מודחק בהקשר הזה, אבל אני לא מודחק, להפך, אני מוצף וחלש וכנוע, וכבר שמונה שנים שבשמחת תורה אני מאוד מאוד עצוב.
הלב שלי מבולגן בשמחת תורה כי אני אוהב את התורה שלנו אהבה גדולה, אני מחובר לטקסט הזה בכל נימי נפשי, ספר בראשית מעניק לי צוהר לאנושיות שלי, לחולשות שיש בי ולעוצמות שיש בי, כבן אדם פשוט בעולם, לכעס ולבושה ולשמחה ולחסד, לקשת הגוונים האפורה שממנה אני מורכב. ספר שמות מעניק לי את הזכות להיות חלק מסיפור גדול יותר, בספר שמות אני מרגיש את כוחה הנשגב של ההיסטוריה, את הכנפיים הכבדות שהיא מעניקה לי, אני לא רק בן אנוש, יש לי סיפור, יש לי עם, יש לי הקשר. ספר ויקרא מזכיר לי שלכל הקשר שכזה יש צדדים לא נעימים, בירוקרטיים, קטנוניים ומדממים, אין תרבות בלי ספר חוקים משעמם, אין לאום בלי פקיד אפרורי עם סרגל, אין מסורת שלא מקריבים בה דבר מה. ספר במדבר, היפה שבספרים, העצוב שבספרים, מזכיר לי את האמת הכואבת, שלכל סיפור יש מדבר משלו, לכל אדם יש מדבר משלו, לכל משפחה, לכל אומה, יש רגעי שפל, רגעים שחורים ומבישים, חטאים בלתי נתפסים, שאי אפשר להבין, אי אפשר להבין! המתאוננים, המרגלים, קורח, איך זה יכול להיות שככה פישלנו כשיצאנו ממצרים, ובכן, זה יכול להיות כי לכולם יש מדבר, אפילו למרים ולאהרן יש מדבר, הם מרכלים על האח הקטן שלהם, אפילו למשה רבנו, גדול הנביאים, יש מדבר משלו, הוא הכה בסלע, ונענש לא להיכנס לישראל, ואם משה רבנו נכשל, איזה סיכוי יש לנו לצלוח את החיים האלה בלי כמה השפלות וביזיונות. אין ספר יפה כמו ספר במדבר. זה ספר שכל כולו אהבה לצדדים הפחות נוצצים של בני האדם כולם. זה ספר שצופן בחובו נחמה אדירה. שהרי גם אנחנו בני אדם, וגם בנו פועמים מדבריות יבשות. וספר דברים מזכיר לי שלכל סיפור יש הזדמנות שנייה, להיקרא מחדש, להיבחן מחדש, להתארגן מחדש, משה אומר בפרשת ואתחנן שהוא התחנן לאבינו שבשמיים, אבל זה לא כתוב בשום מקום, זו כוחה של הרפלקסיה, של ההתבוננות המחודשת.היא מאפשרת לנו לארגן את הזיכרונות שלנו ואת הסיפורים שלנו מחדש, היא מאפשרת לנו להוציא אותנו קצת יותר טובים משהיינו, היא מאפשרת לנו להפוך רצף אינטואיטיבי וקדחתני של אירועים, למערכת סדורה וקוהרנטית, זה מה שספר דברים עושה לארבעת החומשים שלפניו, וזה מה שאנחנו עושים לחיים שלנו, יום יום, שעה שעה.
כשהייתי נער צעיר היינו הולכים מדי שנה בשמחת תורה לסניף מרכז בירושלים, ורוקדים בשמחה מוגזמת, במין פראות תאוותנית, עם ספרי תורה ביד, אני זוכר את עצמי מזיע כמו חיה, מנגב את המצח בחולצה הלבנה בלי שהבנות היפות מהסניף יראו, וחוזר למעגלי הריקודים. כבר אז ידעתי, כבר אז הרגשתי, לא ככה צריך לשמוח, לא במהירות הזו, לא בגסות הזו, לא עם כל כך הרבה זיעה על הבגדים.
מאז חלפו הרבה שנים. בשנה שעברה נסעתי לדרום, לבית של אחותי מיכל. חגגנו לאבא יום הולדת ביחד. כשהשמש שקעה הלכתי עם הילדים לתפילה בבית הכנסת הקטן במושב שבו היא גרה. ההקפות התנהלו בעדינות ובחופזה. שני שירים הקפה ראשונה, שני שירים הקפה שנייה, מפי אל מפי אל יבורך כל ישראל, הילדים ישבו על הכתפיים של ההורים. רוב ספרי התורה עמדו על הבמה במרכז בית הכנסת. ואני שמחתי ואהבתי והתרגשתי והתגעגעתי לאבא שלי, שנולד ביום הזה, ובן רגע נפטר.
אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, הנהר הוא לא אותו נהר, והאדם הוא לא אותו אדם, הכול משתנה, גם אנחנו, שקוראים את התורה בכזו קדחתנות מתמידה, אוהבת ועיקשת, אנחנו משתנים כל הזמן, אנחנו מתבגרים ומתגייסים ומשתחררים והופכים להורים, אנחנו מתייתמים פתאום, ומתגעגעים מתגעגעים מתגעגעים, אנחנו משתנים כל שבוע, כל חודש, כל שנה, וגם התורה משתנה איתנו, היא נראית אחרת ונשמעת אחרת בכל קריאה.
רק השנה בראש השנה התחלתי להבין כמה נורא ואיום הסיפור של העקידה, רק השנה, לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי נבהל ומבועת מהאפשרות, שזה מה שאבינו שבשמיים רצה, אפילו כמבחן, ולו לרגע, ולו לשלושה ימים ארוכים ורעים, איייי, זו לא אותה תורה אתם מבינים, וגם אני לא אותו אדם. אני לא אני כבר מזמן.
בקיצור מה אני אגיד לכם. לפעמים החיים מתוקים ומרים כמו ספר במדבר. לפעמים האהבה הגדולה לספר הספרים, והגעגוע לאבא שכבר לא אראה עוד, מתערבבים להם ביחד באותו מעגל ריקודים מיוזע, אם היו בני אדם מרגישים במתיקות התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם, ואת כל הרעות שבעולם, ואת כל האהבות, ואת כל הנחמות, ואת כל הגעגועים. שכוייח חג שמח.
