ישנם בחורים שאצלם בחיים הכול עובד פשוט. בלי הרבה סיבוכים. אצל אוריאל זה לא היה ככה. אצלו הכול היה מעורבב ולא עקבי והוא תמיד קינא בבחורים האלה שהיה נדמה שהחיים שלהם עובדים על אוטומט. הבחורים האלה שכאילו היו מכניסים לקומפיוטר שלהם את הנתון שצריך לקום לשחרית בשבע בבוקר והם פשוט היו קמים בשבע בבוקר, ככה, בלי עניינים. קמים כי צריך לקום. הבחורים האלה שפשוט באו מדי יום לבית המדרש בזמן ולמדו ברציפות ובלי הסחות דעת, כל יום, כל השבוע, כל החודש ולאורך כל השנה. המסכת הייתה קידושין? אז הם למדו קידושין, בלי לחשוב יותר מדי על מה הם לא לומדים בזמן הזה או על מה הם מפספסים. הם פשוט עשו את זה כי ככה צריך.
אבל בחיים של אוריאל לא היה שום דבר יציב. שום עוגן. וזה לא שהוא היה בחור ישיבה פח, הוא פשוט היה סתם אבוד בחלל. פעם ככה ופעם ככה. היו ימים שהוא היה קם לתפילה בישיבה, והיו ימים שהוא היה קם לתפילה בשטיבלך הסמוך והיו ימים שהוא בכלל לא היה מתפלל רק מניח תפילין חמש דקות לפני השקיעה וממלמל פרק תהלים או מנחה זריזה.
היו לו תקופות טובות שבהן הוא היה לומד טוב, ומגיע לסדרים בזמן ומחזיק ראש בסוגיה, ואפילו מסכם קצת בדפדפת שלו, והיו ימים שהוא היה מגיע לבית המדרש ופותח את הגמרא אבל לא ממש מצליח ללמוד מתוכה משהו, אז או שהוא היה מנייעס קצת עם החברותא שלו, או שהיה יוצא להכין קפה יותר מדי פעמים, או שהוא היה ״מחתים כרטיס״ רק כדי שהמשגיח יראה אותו ואז חוזר לחדר שלו בפנימייה ושומע מוזיקה או קורא עיתון, והיו ימים שבכלל לא היה לו מצב רוח ללכת לבית המדרש, אז הוא היה נשאר לישון או יוצא לשוטט.
ולא רק בתחום הרוחני אוריאל היה מתנדנד. למשל, היו ימים שהוא היה אוכל בחדר האוכל שלוש ארוחות מסודרות ומברך ברכת המזון בנחת והיו ימים שהוא היה חי על קפה ורוגלך וסיגריות ובלילה יוצא לאכול בפיצה לארי או במפגש השיח. והכול אצלו היה מתערבב. מדי פעם המשגיח היה קורא לו למשרד ושואל אותו, אוריאל, תגיד, מה קורה איתך? הכול בסדר? ואוריאל לא ממש היה עונה, רק מהמהם כל מיני דברים לא ברורים. והמשגיח היה אומר, אוריאל, שתדע לך שהמנגנון של התורה עובד בצורה כזאת של ״אם תעזבנו יום, יומיים אעזבך״, יום שאתה לא לומד בו גורר אחריו יומיים נוספים של בטלה וככה החיים הולכים ומתבזבזים, לא חבל? ואוריאל היה מקשיב ושונא את עצמו עוד יותר. הוא כל כך היה רוצה להיות עקבי ובעל משמעת עצמית, הוא כל כך היה רוצה לקום כל בוקר באותה שעה וללכת לישון בזמן ולהתפלל טוב וללמוד כראוי. אבל הוא הרגיש שזה לא ממש תלוי בו. שכוחות גדולים ממנו מנווטים את חייו.
בחול־המועד סוכות אוריאל התקשר לרונה הפסיכולוגית שלו ושאל אותה אם היא תוכל לפגוש אותו פגישה דחופה לפני שמחת תורה. ורונה הפסיכולוגית, שהייתה מומחית בבעיות של בחורי ישיבה, הסכימה. ואוריאל ישב אצלה בקליניקה לבוש בבגדי חג וסיפר לה שיש לו אימה אמיתית משמחת תורה. בישיבה כולם מפזזים עם ספרי התורה, ושמחים בשמחתה, הרי היא היא העיסוק המרכזי בחיים של בחור ישיבה, לכאורה, אבל אצלו יש איזה ריק. הוא מרגיש איזה שקר בנפשו. הרי הוא עוזב אותה כל כך הרבה פעמים ולא משקיע בה כמו שהיא הייתה רוצה, וכמו שהוא היה רוצה, אז איזה פנים יש לו להראות בחג של התורה ועוד בישיבה?
רונה הסתכלה על אוריאל בעיניה הטובות ואמרה לו, אוריאל, אתה יודע מה זו אהבה? ואוריאל התלבט ואמר מממ… נראה לי שכן. אהבה זה שאוהבים מישהו. ורונה אמרה, נכון, ואתה יודע איך מראים אהבה? ואוריאל התבייש קצת ואמר, לא יודע, יש כל מיני דרכים… ורונה שאלה, אתה יודע מה האויב הכי גדול של האהבה? ואוריאל אמר בתמימות, שנאה? ורונה אמרה, לא. האויב הכי גדול של האהבה זו השגרה. הרגילות. האוטומטיות. אהבה אמיתית היא דבר חי ופועם. אהבה אמיתית היא דבר שיש בו ריחוק וקרבה וימים טובים ורעים, ולכן דווקא מישהו כמוך, שמזעיק את הפסיכולוגית שלו באמצע החג בגלל האכפתיות שלו ממערכת היחסים שלו עם התורה – צריך ללכת ולשמוח בשמחתה כמו החתן הכי מאושר בעולם.
ואוריאל יצא מהקליניקה של רונה, הידק את העניבה שלו, נשם עמוק והרגיש מאוהב מאי פעם.
