פסוקי הפרידה ממשה מגניבים אל הלב נימה של עצבות

כשהיית עובד בשדה מוחה את זיעתך ושולח מבטך, היה ניצב תמיד מול עינך, לופת אותך בכח המשיכה העז שלו. תמיד רצית לעלות עליו והמחשבה להגיע אל פסגתו רחפה בחללה של בית הערבה כל השנים (ישראל אבן נור, בית מול נבו, עמ' 74)

קיבוץ בית־הערבה נוסד ב־1939 לחופיו הצפוניים של ים המלח, מול נבו, מצידו המערבי של הירדן. עד ליומו האחרון בתש"ח ליווה הר נבו את הקיבוץ, יעד כיסופים. ביום פינוי בית הערבה, ב־20 במאי 1948, מסירותיהם השטות על ים המלח הביטו הנסוגים בערגה על ביתם ההולך ונמוג למרגלות הר נבו.

מול בית הערבה, בצידו המזרחי של הירדן, עלה משה מערבות מואב לראש פסגת הר נבו, מהלך של כמה שעות: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (לב, נב), לבד אל רגעיו האחרונים: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ" (לד, א). על אף האיסור והסכנה, אנשי בית הערבה העפילו להר נבו בנתיב שבו עלה משה, פניו אל הפסגה וגבו לארץ ישראל.

ככל שמשה עולה אל ההר, כך מתגלה לו ארץ ישראל שאליה לא ייכנס: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר" (לד, א-ג) .

במבט מעמיק ניתן להבחין בחוסר עקביות במראה הנגלה למשה. לעיתים הוא רואה חבלי ארץ – גלעד, דן ונגב – ולעיתים נחלת השבטים: נפתלי, אפרים ומנשה. את הקושי בפסוקים מבארים המדרשים. משה סוקר את ארץ ישראל הגיאוגרפית, ובנוסף מביט לעתידם של ישראל: "מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה, ומה שעתיד להיות… וכן כל דור ודורשיו, דור ופרנסיו, דור וחכמיו, דור ורשעיו, דור וצדיקיו" (תנחומא ג, א).

להפוך לציפור

מותו של משה מאופיין בהפכים. למרות תצפית גיאוגרפית מוגדרת ומבט אל פירוט קורות הדורות, מקום וזמן מותו אינם ידועים. הפכים אלו באים לידי ביטוי גם לקראת מותו:

ריבונו של עולם, בבקשה ממך… אני טרחתי בעם הזה, הוצאתי אותם במאמרך ממצרים, לימדתי אותם תורתך, בניתי להם משכן לשמך, וכאשר הגיע הזמן לעבור את הירדן לרשת את הארץ, אני נענש למות? (תרגום יונתן).

גם לאחר שמשה מקבל את דין מותו, הוא מבקש להיכנס לארץ ישראל:

אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הַניח אותי כחיות השדה, שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם. כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו: "רב לך". אמר לפניו: ריבונו של עולם, ואם לאו, הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם, ומלקט מזונו בכל יום, ולעת הערב חוזר לקנו. כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו: "רב לך" (דברים רבה יא, יא)

מילותיה של זלדה המשוררת מלוות את תום הפרשה: "כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ אַלִּימוּת, מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח, כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַחֲנוּנַי".

למרות שמחת התורה וההתרגשות לקראת בראשית, מתגנב רגע של עצבות בקריאת פסוקי הפרידה ממשה: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (לד, ה). מי מאיתנו לא מבקש, מתפלל ומייחל להיפרד מהעולם כשם שנפרד משה במות נשיקה:

באותה שעה עמד משה וקידש עצמו כשרפים, וירד הקדוש ברוך הוא משמי שמים העליונים ליטול נשמתו של משה, ושלשה מלאכי השרת עמו: מיכאל וגבריאל וזגזגאל… באותה שעה נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה (דברים רבה).

על פי רחל המשוררת, בכל אחד מאיתנו מסתתר משה. לכל אחד מאיתנו יש נבו משלו, ארץ רבה שאינה מושגת, נראית מנגד. "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ, עַל אֶרֶץ רַבָּה". המרחק יוצר ציפייה והקשבה: "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת / הֲבָא? הֲיָבוֹא? / בְּכָל צִפִּיָּה / יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ".

ידיעת הארץ ועצמנו

כהורים ומחנכים יש לנו משימה גדולה מפי משה בהר נבו: לא לראות את הארץ מנגד. לכו בשביליה ובמשעוליה של הארץ. הָריחו את צמחיה, שַכשכו במעיינותיה, טַפסו על עציה והאזינו לצליליה. מתוך חיבור מעמיק למראות, לנופים לפסוקים ולרעיונות הגדולים של הארץ הזו, דאגו לעתיד נופיה המגוונים של הארץ.

ידיעת הארץ דרושה לנו קודם כל למען ידיעת עצמנו. אי אפשר להבין ולהכיר את העם היהודי בלי דעת תולדותיה, טבעה ומבנה של ארצנו. פה עוצבה רוח עמנו, פה נוצרו יצירותינו הגדולות שעשו אותנו לעם עולם. גם כשעמנו הורחק בזרוע ממולדתו, נשא בלבו מאות בשנים זכרה ואהבתה, וידע שמות הריה ועמקיה, עריה וגלילותיה, יותר משידע שמותיהם של אלה בארצות גלותו ונדודיו. גדול מנהיגינו שהוציא את עמנו מבית עבדים במצרים והוליכם לארץ היעודה במשך ארבעים שנה, ראה צורך לתור הארץ בנגב ובהר, בים ועל הירדן – לפני כיבושה (דוד בן־גוריון, הקדמה לספרו של יוחנן אהרוני "זאת ארצי").

תם ונשלם ספר דברים אך לא תמו פלאות הארץ הזו. בשונה ממשה ומרחל, לא הבטנו אל הארץ מנגד אלא סיימנו מסע משותף בספר דברים, שבו נופי הארץ השתקפו מהמילים, מהפסוקים ומהמדרשים. רוממנו ביחד את האותיות והמראות לרעיונות גדולים ונשגבים. היו שלום, שמחו בשמחת התורה, שכל כולה מראות, נופים, מילים ורעיונות נשגבים, ארץ־ישראליים.

אנו מודים לחיליק אברג'ל שכתיבתו שליוותה אותנו בספר דברים, ומקדמים בברכה את נתנאל אלינסון, ראש מיזם תנ"ך ישראלי, שדבריו ילוו אותנו בחומש בראשית