כיהודי חרדי שמתגורר בארץ הקודש ורואה את השבר הגדול והמסוכן אשר פוקד את עמנו, אני משוכנע שבנקודת הזמן הזו גורל העם היהודי וגורל מדינתו היחידה תלוי ועומד בידי הציונות הדתית, רבניה, מנהיגיה ונציגיה. נשמע יומרני או חנפני? בדברים הבאים אפרש את שיחתי.
הנה זה קרה. אחרי קצת יותר משבעים שנות קיום, התחזיות הדמוגרפיות מתגשמות. הציבור הדתי והחרדי הולך וגדל ובעשורים הקרובים יהיה לרוב במדינת ישראל. זו כבר לא שאלה של האם אלא של מתי. החשש הזה הוא שעומד בבסיס החרדה שבוערת כאן בשנה האחרונה. ההמונים שיוצאים לרחובות ושואגים שבוע אחרי שבוע "בושה", מתכוונים לזעוק "אימה". אלו שזועקים "דמוקרטיה" מכוונים אל ה"דמוגרפיה". ובניגוד לרפורמה המשפטית – שעליה אפשר וצריך להתווכח – כאשר מדובר על הסיפור הדמוגרפי, הזעקה של הצד החילוני מובנת מאוד. ובניגוד לכל המשברים הפוליטיים, זהו קו שבר מסוכן, שלפחות בשלב זה נראה חסר פתרון.
נניח לרגע את הציבור הדתי־לאומי, ונעסוק בציבור החרדי. קצב הגדילה אצלנו אקספוננציאלי. במחוזותינו עוד יש יהודים באים בימים שמרגישים את "הנקמה בהיטלר", ורוח הקודש זועקת כל העת "כן ירבה". וירבו ויגדלו ותמלא הארץ אותם. וכי תאמרו מה נאכל, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? ובכן, הציבור שלנו מורגל להתבונן בעיקר אל שנות דור ודור. בכל הקשור לעתיד, למודים אנחנו שלא לתכנן את דאגת המחר. ההיסטוריה לימדה אותנו שבלאו הכי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
והא ראיה: פה בארץ חמדת אבות התגשמו כל התקוות. כאן קם ציבור שלם שזוכה לצעוק לעולם כולו את דברי רבי שמעון בן יוחאי: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?" (ברכות לה, ב). הבטחה על־טבעית התקיימה כאן קרוב לשבעים שנה: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים". עשרות אלפי אברכים הקדישו את חייהם ללימוד תורה והצליחו להתקיים בכבוד, להתרבות ולהפוך למעצמה אדירה.
כדי לממש את החלום הגדול הזה נעזרה היהדות החרדית בנחישות ובעורמה פוליטית. עם הקמת המדינה הגדירו החרדים את עצמם כ"שבט לוי", אלה אשר "פרקו מעל צווארם עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, ונתקדשו קודש קודשים", כדברי הרמב"ם הידועים. הם השיגו פטור לצעירים משירות בצבא, וברבות השנים גם מעיסוק בעבודה ומהכשרת הצעירים אליה.
לא עלתה בידם
אלא שכאן מגיעה המציאות, זו שאביי העיד עליה: "הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם". כלומר, שיטתו של רשב"י מתאימה מראש למעטים. רשב"י עצמו פונה כל חייו למעטים הללו: "ראיתי בני עלייה והן מועטין; אם אלף הן – אני ובני מהן; אם מאה הם – אני ובני מהן; אם שניעם הן – אני ובני הן". אכן, ככל שהמיעוט של "בני העלייה" הופך ל"הרבה" שעושים כרבי שמעון, אנו מתקרבים למצב של "לא עלתה בידם" לא רקבמישור של האדם הפרטי אלא גם ברמה הציבורית.
טלו למשל את משבר חוק הגיוס שעומד על הפרק. בניגוד למשברים פוליטיים רבים שהם בלון תקשורתי מנופח, הפעם מדובר במשבר אמיתי. חוק הגיוס, בדיוק כמו שאלת לימודי הליבה והשתלבות המגזר החרדי בשוק העבודה, הם חבית אבק שריפה שמציבה בפני מדינת ישראל איום קיומי. המציאות הפשוטה והמחרידה אומרת שללא שינוי משמעותי בעתיד הקרוב, תוך שנים לא רבות צה"ל ייחלש עד כדי סכנה. וביטול כוחו של צה"ל משמעו ביטולה של מדינת ישראל והתרסקותה מול אויביה שמסביב. כך גם בנוגע לעתיד הכלכלי. ללא שינוי דרמטי בתכני הלימוד של הילדים החרדים ובנכונות של המבוגרים לצאת ולהתפרנס, אנו צפויים לאסון כלכלי שמשמעו אסון לביטחונה ולקיומה של המדינה היהודית. כן הדבר גם בכל שאר התחומים שהמדינה היהודית משגשגת בהם כיום – רפואה, מדע, מחקר, משילות, אזרחות. לכל מי שאינו חרדי ברור שהמשך הסטטוס־קוו הזה, שבו ציבור הולך וגדל איננו מסוגל לקחת חלק פעיל בעולם המעשה, מסכן את קיומה של המדינה.
מנגד עומדים מנהיגי הציבור החרדי, וגם הם חוששים מסכנה קיומית. אלא שהם מדברים על סכנת קיום רוחנית. למנהיגים החרדים ברור שגיוס המוני של צעירינו לצבא משמעו ביטול קיומו של הציבור החרדי, לפחות בהגדרתו הנוכחית. אין שום היתכנות לחייל את צעירי המגזר מבלי לפגוע אנושות ברמת חרדיותם. שינוי קוטבי בסדר הלימוד החרדי, והכשרה פתאומית של "בני העלייה" ליציאה אל השוק החילוני, הם לא פחות מסכנת ביטולה של תורה.
למרבה הצער, מי שמוכן להסתכל על הדברים בעיניים פקוחות יודע ששני הצדדים צודקים. שני הצדדים עומדים בחרדה מול סכנה אמיתית, ולשניהם אין פתרון בשלב זה. הציבור החילוני יוצא באימה לרחובות ומנסה לזעוק את זעקת ה"אחים לנשק". מי שמנופף במגילת העצמאות מנסה לחזור לנקודת ההתחלה ולאפס את ההסכם. מנגד, גם הציבור החרדי הולך ומתכנס ומקצין. המאבקים נגד האקדמיה, הטכנולוגיה וכמובן הגיוס, עולים לשיאים חדשים. הכול לובש ממדים של "שעת השמד" ו"ערקתא דמסאני". המנהיגות החרדית מחפשת מקורות אחיזה א־רציונליים, בהם ההבטחה של אותו רשב"י ש"חס ושלום שתשתכח תורה מישראל", ושוב שוכחת שגם כאן מדובר ב"בני עלייה מועטים".
ובאין חזון ייפרע עם. "נמות ולא נתגייס", מכריזים מצד אחד; "לא נהיה פראיירים", מבטיחים בצד השני. שני הצדדים חוסמים כבישים, כל אחד מסיבותיו הוא. שני הצדדים חוטפים מכות וזרנוקי בואש. והחרדה אוכלת בכל פה: ישנו חשש אמיתי לעתידה של המדינה היהודית והדמוקרטית, שנראה בסכנה גדולה.
"מנהג דרך ארץ"
היחידים שמסוגלים להבין את דאגת שני הצדדים הם מי שניצבים בתווך, בני הציונות הדתית, ששתי הדאגות מרצדות בליבם זו לצד זו. הם חרדים גם לעתיד עולם התורה וגם לעתיד מדינת ישראל. בעיניי זוהי שעתם הגדולה.
כבר בראשית הדרך, כשהוקמה תנועת המזרחי, בחרו מנהיגיה הרוחניים להביט נכחם ולנקוט כשיטת רבי ישמעאל:
לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" – יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "ואספת דגנך" – הַנְהֵג בהן מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל (ברכות שם).
ועוד לימד רבי ישמעאל:
דיברה תורה כלשון בני אדם (סנהדרין סד, ב).
הראי"ה קוק זיהה את כל זה עוד בטרם נוצרה המדינה. הוא ביקש לפשר בין הצדדים, למצוא את הניצוצות הקדושים הטמונים בתוך המהלך החילוני והמדיני. הוא ניסה להאיר את שיטת רבי ישמעאל, את אסיפת הדגן ומנהג הדרך ארץ, באור נשגב. למרבה הצער, שני הצדדים לא הבינו ולא רצו להבין את דבריו של אותו צדיק. החרדים נחרדו ורצו להתחבא במערת רשב"י; החילונים נטשו את בית המדרש לחלוטין. רק קומץ של יראים ושלמים בחרו בדרך המזרחי. אותו דור של "מזרחיסטים" באי הארץ, זנחו את אכילת המן והחלו לזרוע ולקצור. הקימו קיבוצים ותנועות, התגייסו בהסדרים מיוחדים והגנו על העם והארץ, חרשו וזרעו וקצרו – ולא זנחו את תורת ה'.
זה לא היה קל. הזעקה החרדית כלפיהם "תורה מה תהא עליה" לא הפסיקה להדהד. תלמידי רבי ישמעאל הסכימו לקיים את בני העלייה המועטים, אך שימרו אותם כאחד מאלף. אכן, שיטת רבי ישמעאל חסרה את הכריזמה הרוחנית של "בני העלייה". רבי ישמעאל מדבר כלשון בני אדם. החרדים מעולם לא העריכו יתר על המידה את התפיסה הזו, וגם רבים מבני הציונות הדתית התקנאו במשנת תלמידי רשב"י. יותר ויותר החלו להתחרד, ללמוד בכולל, לפרוש משירות צבאי.
וכך, בעוד שהחרדים צועקים את משנתם מצד אחד, והחילונים מצהירים על תפיסתם מאידך – קולו של רבי ישמעאל כמעט אינו נשמע. אין מי שמניף את הדגל הזה ומכריז: יש דרך אמצעית, יש אפשרות להקים עולם תורה מוצלח מבלי לוותר על מנהג דרך ארץ.
"להחריב עולמי יצאתם?"
והנה הפרדוקס ההיסטורי: דווקא בשעה כל כך קריטית, כש"בני העליה" הפכו ל"הרבה", וכשלכל הצדדים ברור ש"לא עלתה בידם", דווקא עכשיו הציונות הדתית בוחרת שלא להשמיע את תפיסת עולמה הבהירה. בשנים האחרונות הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית כורעת ברך ונכנעת לחלוטין לתפיסה החרדית. במקום לעצור ולהבהיר לשני הצדדים את דרך האמצע, הנציגות הציונית־דתית נשמעת היום חרדית לגמרי, ולפעמים אף עוקפת את הנציגות החרדית מימין. כל ה"פשרות" של "המזרחי" הישן נעלמו (די אם נביט בדחיקתו של היתר המכירה בשמיטה, גם בקרב הציבור הדתי־לאומי).
בשנה האחרונה, הנציגים הפוליטיים של הציונות הדתית משרתים את החרדים טוב יותר מנציגיהם שלהם. הם נלחמים בעד תקצוב אברכי כולל (נכון שיש גם "בני עלייה" ציוניים־דתיים, אך המאבק הזה משרת בעיקר את ה"הרבה" החרדי), מסייעים לחרדים להיפטר מלימודי ליבה, ועומדים לתמוך בחוק פטור מגיוס. ועוד לא דיברנו על תחומי הרבנות ומשרד הדתות, שעוברים לשליטה חרדית כמעט מוחלטת.
המצב הנוכחי מזכיר את התיאור במסכת שבת (לג, ב) כאשר רשב"י ובנו יצאו מן המערה, ראו אנשים העוסקים בחרישה וזריעה, ושאלו: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?". התוצאה הייתה ש"כל מקום שנותנים בו עיניהם – מיד נשרף". מדינת ישראל נמצאת עכשיו במצב הזה. ובאופן סמלי במיוחד, המקום שבו התברר בשנים האחרונות עד כמה השיטה הזו לא יכולה להמשיך, היה דווקא ציון רשב"י במירון, ביום שמחתו ל"ג בעומר. למרבה הזוועה "הרבה עשו ולא עלתה בידן", ודמם זועק אלינו מן האדמה.
בעת הזאת דרושה בת קול של הציונות הדתית, שתשאג ותזעזע את אמות הסיפין: "להחריב עולמי יצאתם?! חִזרו למערתכם!". ואולם בציונות הדתית לא רק שלא זועקים "רבותינו, הגיע זמן רבי ישמעאל", עוד מנסים ליטול חלק בחגיגת הרשב"י.
זוהי קריאת השכמה לכל מי שבידו להציל את מדינת ישראל: חייבים להתעשת. במקום שהציונות הדתית תשקיע את כל כוחה ומרצה כדי להביא ניצחון "ימני"; במקום להפגין על זוטות כמו הסדרת מערכת המשפט – שלכל הצדדים ברור שהיא תשתנה במוקדם או במאוחר, ככל שהציבור הימני־שמרני יגדל – הציונות הדתית ונציגיה חייבים לעזוב הכל ולהתחיל להשמיע את עמדתם בקול הברור ביותר. עליה לספר לעולם שכן, יש מנהג דרך ארץ; יש אפשרות לשמור תורה ולקיים מצוות ובד בבד להתייצב בחזית המדע, הטכנולוגיה, הרפואה והביטחון. וכמובן לא להסתפק בדיבורים אלא לקדם יוזמות חקיקה מתונות וחכמות. לעשות צעד שיציל את כולנו, שיקדש שם שמיים.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.
גדליה זארגר הוא עורך תורני המשתייך לאחת הקהילות החסידיות בבני ברק
