תשעה ביוני 1967. בעיצומה של חקירת העבריין שוקרון, החשוד ברצח רפאל לוי (רפול), רכז מודיעין במשטרת חולון, נשמעת אזעקה נוספת. היא משבשת למפקח משה ביטון את כל האסטרטגיה שבנה לפענוח הרצח, והוא מתקצף על כך שמלחמת ששת הימים הורסת לו את המלחמה בפשע.
"אל תקרא לי אום כולתום", הרומן של יוכי שלח, מתרחש במהלך המלחמה ולאחריה, ולאורך שבעה־עשר יום, מ־4 ביוני ועד 20 ביוני 1967. אף שהמלחמה נוכחת לאורך כל דפי הספר, כמדומה שגיבוריו העיקריים עסוקים במלחמות מסוג אחר, שחשובות להן כנראה הרבה יותר. וכך האירועים ההיסטוריים הגדולים, כמו שחרור הכותל והאופוריה שפקדה את הציבור לאחר הניצחון, כמו מתגמדים לעומת העצב העמוק של כמה מהגיבורים ובעיקר הגיבורות, והניסיון לפענח את נסיבות הרצח ואת כל מה שנלווה אליו. ובעוד שבחזית נרשמו הישגים גדולים נגד צבאות מדינות ערב, הרי שהמלחמה בפשע ונגד ה"חיילים" של טורקו המאפיונר מצטיירת ככישלון מהדהד.
ספרה המוצלח של שלח הוא הרבה יותר מרומן בלשי, וחורג מגבולות הז'אנר הזה. הוא גם הרבה יותר מספר אווירה משכנע על הלכי הרוח וההתרחשויות בתקופת ההמתנה ובימי המלחמה, בישראל של פעם ובחדרי החקירות של משטרת ישראל. הרומן מתאר באמינות רבה את החיים על קילומטר מרובע בשיכון בחולון, המאוכלס בעולים לשעבר שפונו ממעברה. הקשרים ביניהם סימביוטיים; כולם מכירים את כולם, כולם שכנים של כולם, כולם למדו עם כולם באותה כיתה או באותו בית ספר, ואף העתיקו שיעורי בית זה מזה. האחד יצא פושע או קלפן, השני שוטר, ולפעמים השוטר הוא גם וגם.
שלח למדה, כך קראתי, בתיכון בויאר בירושלים אצל הסופרת בתיה גור, וכנראה קיבלה ממנה כנראה שיעורים בכתיבת רומן בלשי מוצלח. אבל לא רק אצלה. כנראה גם אצל סופר־הבלש הבלגי הידוע ז'ורז' סימנון, יוצרו של המפקח מגרה, שהעלילה הבלשית ברומנים שלו היא רק תירוץ לספר מעמיק היכול לעמוד בשורה אחת עם מיטב הספרות האיכותית.
שירים יפים ושקריים
פרשת חייו ומותו של רפול נשמעת לפרקים כמו סרט טורקי, אבל היבטים מסוימים של החיים בשיכון המתוארים ברומן, הזכירו לי, ולטובה, דווקא את סרטו המוצלח של שבי גביזון, "חולה אהבה משיכון ג'". גם מספרה של שלח, שאמנם אינו עוסק בסיפור אהבה אם כי לא מתעלם מהנושא, אפשר לרקוח סרט מוצלח.
רוב הנפשות הפועלות ברומן הן דמויות חיות מאוד, שאפשר להתחבר אליהן ולהזדהות איתן לטוב ולרע, אבל יותר מכול, זהו סיפור על גילוי עצמי והעצמה נשית. ארבע דמויות נשיות מרכזיות מופיעות בספר, וזאת בנוסף לדמויות משנה נשיות זניחות יותר: זמירה יוסף, פקידה במשטרת חולון, שהיא למעשה הגיבורה הראשית; מירי לוי, חברתה כאחות לה; סימה הגרושה, שעובדת בבית החולים אברבנאל, והיא אם לילד שמככב בסיפור אך לא מופיע בשמו; ותקווה יוסף, אמה של זמירה ומעריצה מושבעת של הזמרת אום כולתום.
פרגמנטים קצרים משיריה משובצים לאורך הספר ומלווים את הרומן כמעין שירת מקהלה. למשל, "שכחתי את השינה וחלומותיה", וגם" "הרחק ממך חיי הם ייסורים". זמירה ומירי מסכימות שהשירים יפים אך תוכנם הוא שקר מוחלט. אבל תקווה איננה מהססת להשמיעם בפול ווליום גם בימי מלחמה. וכשגם מקורביה מעירים לה שכבר נמאס לשמוע אותה, היא נדהמת: "נמאס? איך נמאס?… זאת לא סתם זמרת, אין עוד כמוה בעולם".
השירים שהם מקור גאווה עבור האם תקווה, הם מקור לבושה עבור בתה זמירה, הקרויה על שם אום כולתום. "אני זמירה… אל תקרא לי אום כולתום, כי אתה לא יודע עליי שום דבר", היא מסננת כעוסה לעבר החוקר ביטון. זמירה מצויה בנתק מוחלט מאימה ולא רק בגלל אום כולתום, ואת הלוויית אביה, שהעניק לה את שמה אך גירש אותה מהבית לאחר שנכנסה להיריון, היא החרימה. "את הקול של הזמרת הוא שמע, אבל את הקול שלה הוא לא שמע".
זמירה עוברת הפלה קשה, שמונעת ממנה להביא ילדים לעולם. מאז היא סובלת מפוסט־טראומה, אך לבסוף מצליחה להשתחרר ממועקותיה ולגלות את עצמה. גם חברתה מירי תעבור בהמשך הפלה לא נעימה ובנסיבות קשות אף הן. זמירה מהרהרת בינה לבין עצמה ש"סיפורים ישנים לא יודעים לאן ללכת, אז הם חוזרים על עצמם וככה הם מתחברים אחד לשני, ומי יודע מה יהיה הסוף שלהם".
סוד אחד קטן
זמירה ומירי, המכונות "זמירי", גדלו יחד מימי המעברה והאחווה ביניהן לכאורה גדולה. שתיהן צעירות פשוטות לכאורה, אבל פיקחיות ואף ערמומיות יותר מכפי שנדמה. אף שבדרך כלל הן לא מסתירות סודות זו מזו, תמיד יתברר שיש סוד אחד קטן, אם כי משמעותי, שהן לא חושפות. בעיקר לא מירי, שאומרת לזמירה: "לא הכול את צריכה לדעת… יש דברים שיותר טוב לא לדעת". הסוד הקטן הזה מלווה את הספר לכל אורכו. שלח נמנעת מלחשוף אותו בפני הקוראים, ומשאירה כר נרחב לניחושים. רומן בלשי טוב מציג חקירה, אך לא בהכרח פתרון חד־משמעי. במידה רבה, שלח מתמרנת את הקורא להגיע אל הפתרון בעצמו.
תפקידה של זמירה במחלקת החקירות הוא לרשום פרוטוקולים, להכין קפה ולהקשיב לחדשות בטרנזיסטור שמטרטר לכולם באוזניים, עד שהמפקח ביטון, שמחזר אחריה בתחילה ואף מציע לה נישואין באולמי שאלתיאל, אומר לה שהיא והטרנזיסטור שלה הם "כמו רווקה עם כלב". אבל זמירה מנסה להוכיח ששוטרות יכולות להיות יותר מאשר פקידות ומגישות קפה. כשחברתה מירי מדווחת לה שבעלה הטרי, רפול לוי – שלו נישאה ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, למרות הסתייגותה של זמירה – נעלם, היא מנסה לגלות האם רפול נרצח או התאבד. גופתו של רפול, דמות מפוקפקת למדי, נמצאה באנדרטה לנופלים בפילבוקס בחולון, ולצידה אקדחו האישי שממנו נורה מטווח אפס, וכך מירי "נהייתה פתאום אלמנה בלי מלחמה". בחורשה הסמוכה מתגלית הלארק, הניידת המשטרתית התקועה של מפקד יחידת החקירות זומר.
ברומן מתנהלות שתי חקירות במקביל. האחת של המפקח ביטון, המנסה לבדוק את כל האפשרויות, כולל כיוונים שהם לצנינים בעיניה של זמירה, המנהלת חקירה עצמאית משלה על נסיבות מותו של רפול. זמירה מקדימה תמיד את ביטון לפחות בצעד אחד, ואף מעלימה ממנו מידע ומטשטשת את אחת הראיות. היא יודעת ראשונה על כך שרפול נעלם, על הלארק המשטרתית הגנובה שמתחבאת בחורשה, מי היה העבריין שנצפה שם לאחר מותו של רפול, וגם עם מי היה לאותו עבריין קשר רומנטי. ביטון מגיע לכל המידעים האלה תמיד באיחור, ובזכות כך זמירה מצליחה למעשה לסדר את קלפי החקירה ולהשיג את מטרתה.
מי שבא, לכאורה במפתיע, לעזרתה של זמירה, הוא המפקד זומר, שחוסם כמעט בגופו את ביטון מלחקור שלושה עדים מרכזיים שהיו יכולים לשפוך אור בהיר יותר על הפרשה. הוא נוהג כך כדי שהדימוי של המשטרה לא ייפגע אף יותר, לאחר שבמהלך החקירה מתגלה שרפול חצה את הקווים, עבד כגובה עם העבריינים המקומיים ואף הסתבך בחובות כבדים במשחקי הקלפים.
נאצר מחכה לרבין
לצד הדמויות הנשיות מופיעות ברומן גם דמויות גבריות אחדות של שוטרים ועבריינים, שלכאורה הן פחות מעמיקות מאלו הנשיות, ופה ושם אף גולשות לפלקטיות, כמו למשל משולם המז"פניק, שהוא תמיד מבוהל. מבין הדמויות הללו, המשכנעות יותר הן זו של הפתולוג החביב סירוטה, הנחוש בחיזוריו אחר זמירה אך פוסח על שתי הסעיפים בקשר לחקירה, והמפקד זומר, גבר נשוי הקשור אף הוא באופן רומנטי לזמירה.
הספר משובץ בנגיעות רבות ומהנות של כתיבה פרוזאית מוצלחת, רוויה בהומור מצחיק־עצוב וחמוץ־מתוק, כמו תיאור החתונה המדכדכת של מירי ורפול בדיוק ביום שבו נאצר מכריז על סגירת מיצרי טיראן; או התיאור של תלמידי בית הספר היורדים באיטיות גדולה מדי למקלט בשעת תרגיל הג"א, עד שהמורה לספורט נוזף בהם שבפעם הבאה יהיה עליהם להזדרז הרבה יותר, "כי אולי נאצר מחכה לרבין אבל להם הוא לא יחכה". תיאורים אלה ואחרים מעידים ששלח היא סופרת טובה היודעת לא רק לגולל סיפור בלשי אלא גם לעצב דמויות ולהחיות תקופה.
אל תקרא לי אום כולתום
יוכי שלח
עם עובד, 2023,
297 עמ'
