אישה בים: ספר יווני מודרני שרוח האודיסיאה של הומרוס מרחפת מעליו

רוחה של האודיסיאה של הומרוס מרחפת בין דפי הספר הזה ומורגשת גם בעלילתו של הסיפור "אישה בים", הראשון מתוך ארבעה שמרכיבים את הספר הצנום הזה ושגם העניק לו את שמו. הסיפור מתאר את חזרתו של קפטן הספינה לביתו באי הקטן והיפה סקיאתוס בתחילת המאה העשרים. עם חזרתו עובר הספן, יאניס קרנדיס, בין חנויות האי ומשלם את החובות שצברה אשתו בגין הוצאות משק בית. אלא שלאישה הצעירה הייתה הוצאה אחת סודית בחנות המשקאות, שהיא לא רצתה שבעלה הספן יידע עליה. לשם כך שלחה מבעוד מועד את בנה כשליח, אלא שהילד הקטן העביר לבעל החנות מסר הפוך לגמרי, שבסופו של דבר הסגיר את האישה חובבת האלכוהול.

כשבעלה קרנדיס מגלה זאת פורצת ביניהם מריבה איומה, והרעיה הנכלמת כמעט משלמת על כך בחייה. העלילה הפשוטה יחסית מתארת את בעיית השתייה של האישה הפוחזת בהומור, מתוך הסתייגות של המספר החיצוני מהשמועות המתרוצצות באי הקטן, שמועות שמטבען להגזים ועל כן יש להתייחס אליהן בערבון מוגבל: "פעם אחרת, על פי הסיפורים, בתקופה שעוד בצרה את הענבים והכינה בעצמה יין ביתי – לפני שהקפטן החליט לשכור פועל שיעשה את העבודה – יצאה לילה סתווי אחד ושתתה מהחבית יין שטרם תסס, אך בעקבות האקסטזה שהייתה שרויה בה השאירה את החבית פתוחה, ויין הבוסר זרם באין מפריע למרתף בצורת שלולית. שניים או שלושה ברווזים החלו לשחות בהנאה באגם המבושם, צפו צפו עד שהשתכרו, וטבעו. מוות נדיר לכל הדעות, גם בעבור בני אדם וגם בעבור יצורים בעלי כנף. אלו היו הסיפורים שסופרו על ידי השכנות הטובות של אשת הקפטן".

הניסוחים האירוניים מפרידים בין האינפורמציה המפוקפקת של נשות האי, שניזונות משמועות ומבוססות על רכילויות המתלקחות באי הקטן והקרתני, ובין המספר החיצוני האובייקטיבי והכול־יודע, שגם מתחקה בעורמה אחר נביטתן של השמועות.

ב"אודיסיאה" מתואר המסע המפרך של אודיסאוס לביתו, שארך עשרים שנה, ומתוארת גם ההמתנה הממושכת של אשתו היפה פנלופה, שנשארה נאמנה לו אף שמחזריה הרבים דחקו בה שתינשא שנית. פנלופה דחתה אותם מעליה בתחבולה מעניינת: היא טוותה אריג והבטיחה שברגע שתסיים את האריגה תסכים להינשא שוב, אלא שמדי ערב פרמה את האריג וכך דחתה את הקץ. התחבולה של פנלופה לא רק מקורית, אלא גם ממחישה את אופי געגועיה המחזוריים והבלתי נגמרים. ההשוואה המתבקשת בסיפור הנוכחי מאירה את אשת הקפטן באור מגוחך מעט, משום שהיא מצטיירת בחולשתה האנושית ובחיבתה לטיפה המרה, שאולי מסייעת לה להטביע את יגון געגועיה בצורה פחות יצירתית.

הסיפור מתכתב עם ז'אנר ספרות המסע, המבוסס על סיפורו של גיבור שיוצא לדרך, מתמודד עם הרפתקאות במהלך המסע וחוזר למולדתו ולביתו לאחר שעבר שינוי. בסיפור שלפנינו, האישה היא הגיבורה והעלילה אינה מגוללת את מסע ההרפתקאות של הספן בים, אלא מתארת מה קורה במפגש המחודש בין הבעל לאישה שנשארה לטפל בילדים ובמשק הבית. תיאורה של האישה חורג מקלישאת "אהובת הספן הנשכחת" והיא מתוארת כאישה בשר ודם, כזו שקל להזדהות עם קשייה ועם מאמציה להתרגל לשובו של בעלה הביתה, לאחר זמן ממושך שבו נשאה בכל העול בעצמה.

אווירה נוצרית

בסיפור השני, "חלום בין הגלים", המספר משחזר רטרוספקטיבית, בגוף ראשון, זיכרון מתוק מנעוריו. הוא נזכר כיצד בעת שהיה צעיר בן שמונה־עשרה התאהב בנערה, חזה בה שוחה בים והציל אותה מטביעה. ואף על פי שלא החליף איתה מילה, המקרה הזה הכריע את גורלו: מראה הנערה הרוחצת בים שיבש את תוכניותיו להיות כומר, ובמקום זאת החליט ללמוד משפטים והפך לעורך דין.

הסיפור מעמיד שתי דיכוטומיות מוכרות בתרבות המערב, טבע מול תרבות. ההעדפה של המספר היא ללא ספק לטבע. בצעירותו המספר לא רק חש קרוב לטבע, אלא חי בו והיה חלק בלתי נפרד ממנו: "הייתי רועה עני בהרים. בגיל שמונה עשרה עדיין לא ידעתי קרוא וכתוב. הייתי מאושר מבלי לדעת עד כמה. בפעם האחרונה שטעמתי טעמו של אושר היה זה בקיץ ההוא, שנת אלף שמונה מאות שבעים ומשהו. הייתי נער יפה. בשעות הבוקר המוקדמות היה גופי הגבוה והגמיש מטפס בקלילות על הרים וסלעים, ומהמעיינות והנחלים היו נשקפים אליי פניי השזופים תמיד".

ככל שהוסיף דעת כך הוסיף מכאוב, ובגילו המאוחר מעיד המספר שאינו מרוצה ממקצועו, מתעב את מעסיקו, ומעמדו כשכיר משול בעיניו ל"כלב הקשור בשרשרת קצרה בחצר אדונו, שאינו יכול לא לנבוח ולא לנשוך מחוץ לתחום שמאפשרת לו רצועתו הקצרה". בראייה מפוכחת מבכה המספר על אובדן החופש שלו, ומתחרט על כך שלא נשאר רועה צאן פשוט בהרים. ואולם לא ברור אם אכן היה יכול לבחור אחרת, וניכר שהמספר מתייחס אל הנוסטלגיה באירוניה דקה ומכיר היטב במגבלותיה, בתעתועיה ובנטייתה לצבוע את המציאות בצבעים עזים וחלומיים.

הסיפורים האחרונים בספר הם סיפורים מוקדמים של הסופר, ופחות מוצלחים בעיניי. הסיפור השלישי מתרחש אמנם בלב ים, אך הסערות המרכזיות שבו מתרחשות דווקא בנפשו של המספר. שלא כמו בשני הסיפורים הקודמים, נקודת התצפית של המספר הכול־יודע פשוטה יחסית. העלילה מתארת את קורותיו של דייג צעיר שנודע לו שאהובתו נישאת לבחור אחר. הוא נקרע מכאבי אהבה נכזבת, הוגה בדמיונו תסריטים איומים ואלימים של חטיפה ורצח, אולם בסופו של דבר משלים עם מר גורלו. הסיפור מסתיים באווירה נוצרית דתית ואף מוסרנית של קבלת הדין: "הוא הצטלב בחשאי על ליבו מתחת לחולצתו. נזכר ואמר שלוש פעמים 'ישו אדוני המשיח', כמו שלימדה אותו אימו עוד כשהיה קטן ומאז הספיק לשכוח. בליבו אמר, 'שתלך לדרכה, המסכנה, שתחיה עם בעלה! באושר, נחת ובריאות!' הוא שילח מעליו את תשוקותיו והרגיש הקלה, פרץ בבכי, ואז קם כמו גיבור. גיבור אהבה נוצרית, חפה מפשע אהבת אדם".

האכלה בכפית

אביו של הסופר, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, היה הכומר של האי סקיאתוס ושם נולד בנו. בגיל צעיר למד פאפאדיאמנטיס לימודי קודש ובצעירותו פרש למנזר לכמה חודשים. השפעת האמונה הנוצרית מרחפת מעל כל דפי הספר וניכרת במיוחד בסיפור הזה, שכולו קונפליקט פנימי של צעיר מיוסר.

אפשר להשוות אותו לסיפור "אוולין" של ג'יימס ג'ויס, שיצא לאור בערך באותן שנים. סיפור שגם הוא סטטי כמעט מבחינה עלילתית, ומסופר ברובו מתוך תודעתה של אוולין בת התשע־עשרה, הנשענת אל חלון ביתה וניצבת בפני החלטה גורלית אם לעזוב את אירלנד לצמיתות עם בחור צעיר, לפצוח בחיים חדשים ולהשאיר מאחור את חייה האומללים ואת אביה המתעלל. נראה שג'ויס הצליח באותו רוחב יריעה לתאר בנטורליזם מדויק את אוולין השבויה במצבה ולעורר שאלות פילוסופיות על זהות, על מעמד ועל היכולת של אנשים לקבוע את גורלם בידיהם. לעומת זאת, בסיפור שלפנינו העלילה נשארת צרה ואינה מצליחה להתרומם לגבהים של משמעויות החורגות מגבולותיהם המשורטטים של המאורעות.

גם בסיפור הרביעי, "האמריקאי", אין די מורכבות, אלא שהפעם היא נובעת מעלילה לא אמינה, שהמספר הכול־יודע מנסה לכפר עליה. הסיפור מתאר אמריקאי החוזר לאי לאחר עשרים שנה בנסיבות מסתוריות. גם הסיפור הזה מתכתב עם האודיסיאה, כשבטבור עלילתו גיבור שעוזב את ביתו וחוזר לאחר שנים בזהות חדשה. הזרות שלו כה בולטת, עד שהמקומיים אינם מכירים אותו עוד.

מכיוון שקשה להאמין שבאי קטן וצפוף איש אינו חושד בזהותו המקורית, נדרש המספר ליישב את חוסר האמינות בהבהרות שמאכילות את הקורא בכפית. בסוף הסיפור מוסבר לקוראים שהבחור שצבר הון באמריקה חזר למולדתו ומגלה למזלו שממש כמו פנלופה, ארוסתו חיכתה לו משך כל השנים הארוכות הללו. הסיפור מסתיים בסוף טוב, בהחלפת זרים בטקס חתונה יווני־אורתודוקסי.

יצר נדודים

באחרית הדבר כותבת המתרגמת, ישראלה אזולאי־נחום, שסיפוריו של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס חזרו לעורר עניין ציבורי בזכות מגפת הקורונה. נובלה שכתב בשם "ספינות המגפה" התפרסמה באפריל 2020 במוספי הספרות של העיתונות היוונית, תחת קטגוריית "סיפורי מגפה" שזכו אז לעדנה מחודשת. כעת גם בהוצאת "תשע נשמות" מתכננים להוציא לאור בקרוב את תרגומה של הנובלה לעברית.

וכמה מילים על הקנקן. הוצאת הספרים הבוטיקית "תשע נשמות" ידועה בעטיפותיה המוקפדות, ובספר הזה התעלתה אף יותר. הדימוי שעל גבי העטיפה נוצר בעזרת בינה מלאכותית ועוצב בכישרון על ידי ליאור הילזנרט, כך שהיא נראית כמו גלויה מצוירת של אי יווני קסום ופסטורלי הממוקם ברכסי הרים ומוקף בים כחול צלול. משבר האקלים שהולך ומתרגש עלינו בדמות שיטפונות ושריפות בעולם, שפקדו לאחרונה גם את יוון, מזכיר כמה רבים הנזקים המתחוללים בנופים הפסטורליים מאז המאה הקודמת – התקופה שבה נכתב הספר.

פאפאדיאמנטיס, שנחשב לאחד מגדולי הסופרים היוונים המודרניים ומכונה "דוסטויבסקי היווני", כתב גם את הרומן "חאדוּלה" (1903), המתאר את קורותיה של זקנה ההופכת לרוצחת. הרומן, שזיכה את המחבר בהכרה ובתהילה, נחשב עד היום כקלאסיקה ונלמד כספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון (גם הוא תורגם לעברית, בהוצאת תשע נשמות). "האישה בים" אינו מגיע לפסגה כזאת, בעיקר מפני שהסיפורים המופיעים בו אינם שווים ברמתם, אבל הם בכל זאת מעניינים ומהנים לקריאה, ואף על פי שעברו יותר ממאה ועשרים שנה מאז כתיבתם והם רחוקים במקום ובזמן, הם מצליחים לעורר דגדוג פנימי מוכר המפציר לצאת לדרך.

 

אישה בים

אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

מיוונית ואחרית דבר: ישראלה אזולאי־נחום

תשע נשמות, 2023, 153 עמ'