בבחירה בין קבוצת אוהדי העלילה הסוחפת לקבוצת אוהדי אופן הכתיבה, אני שייכת במובהק לקבוצה השנייה. לטעמי האישי, טוויסטים מפתיעים בעלילה הם תוספת נחמדה ולא חיונית במיטבם, והפרעה מיותרת במירעם. אלא שכמו בקבוצות אוהבי הכלבים ואוהבי החתולים, אני בעיקר טוענת שאין חובה לבחור. גם אוהבי כלבים מושבעים יכולים ליהנות מגור חתולים מגרגר. גם אוהבי קרל אובה קנאוסגורד יכולים ליהנות מגרישם טוב. למה להתנדב להפסיד את הטוב שבמחנה השני? אין בזה שום היגיון. לפעמים דברים מוצלחים מסתתרים דווקא בקבוצה השנייה. או, כמו במקרה של "העלילה", איפשהו על התפר בין שתי הקבוצות.
"העלילה", כשמו כן הוא, ספר שבנוי רשמית סביב עלילה ועוסק בעלילה. ואלו קוויה: ג'ייקוב פינץ' בונר הוא סופר שכתב ספר מצליח, ואחריו ספר פחות מצליח. אחרי הספר הפחות מצליח הוא כבר התקשה למצוא הוצאה לספריו הבאים. מתוסכל מחוסר ההצלחה ומשותק יצירתית, הוא עושה את גרסת הסופרים ללווייתן מתרסק על החוף, ומתחיל ללמד כתיבה למחייתו (בשולי הדברים: לא בפעם הראשונה, הקורא הישראלי יעמוד המום מול תיאורי עולם הכתיבה האמריקאי, על שלל האפשרויות שהוא מציע. האמריקאים כבר עברו לשלב הביקורת על תוצרי אותן אפשרויות; דיון לגיטימי, שהלוואי שנזכה לקיומו גם אצלנו). בכיתת הכתיבה של בונר מתייצבים כל החשודים הרגילים. אחד מהם, טיפוס שחצן במיוחד, מודיע לבונר שיש לו עלילה שתהיה רב־מכר ודאי. לדבריו, זה בכלל לא משנה מי יכתוב אותה. יש לו סיפור מנצח שבלתי אפשרי להרוס. והסיפור הזה יהיה בוודאות רב־מכר וסרט ולהיט שיתורגם לכל השפות.
זום אאוט: רגע, האם באמת קיים סיפור בעולם שהוא הצלחה כה ודאית שלא משנה מי יכתוב אותו? האם יש "מה" מוצלח עד כדי כך, שהוא מנצח את ה"איך"? בעולם האמיתי יש לשאלה הזו תשובה אחת פשוטה: לא. אין סופר שלא שומע כל הזמן על סיפורים שהוא "חייב לכתוב". בדרך כלל, אחרי הצהרה כזו מגיע סיפור חיים רב־תהפוכות וטלנובלי, או סיפור על צירוף מקרים. לעיתים נדירות בואכה אף פעם מסתתר שם סיפור שהסופר באמת חייב לאמץ. מי שיש לו רעיון אדיר והוא שומר עליו בקנאות כדי שלא יגנבו לו אותו, או להפך, מנסה להעביר אותו לאחרים כדי שיכתבו אותו הם, משקיע אנרגיות במקום הלא נכון. יצירה, יותר מכול, היא דרך החתחתים של להתיישב ולהוציא את הרעיון לפועל. למהול בו תשומות נפשיות ולטעון אותו במשמעות אישית. לא רק הרעיון, אפילו עצם הביצוע הוא לא הבטחה לכלום.
בסרטו של אהרון סורקין "הרשת החברתית" (או בשמו העממי המוכר יותר, "הסרט על פייסבוק"), מארק צוקרברג נתבע על ידי שני אחים שטוענים שהם המציאו את הרשת החברתית לפניו. צוקרברג עונה להם בתשובה שהפכה למטבע לשון: "אם אתם הייתם הממציאים של פייסבוק, הייתם ממציאים את פייסבוק". כלומר, בפרפראזה על משפט ידוע ובוטה בהרבה: רעיונות הם כמו ישבן, לכולם יש. החלקים היותר קריטיים ביצירה הם לא הרעיון כמו אופן הביצוע, התזמון, המחויבות, הכישרון, הקארמה, הפקטור איקס.
גניבה ספרותית
זום אין: התגובה הראשונה והטבעית של בונר היא אמנם לא להתרשם מהסטודנט הזחוח, אלא שאז הוא שומע את הסיפור שלו ונשמטת לו הלסת. ביקום של הספר דווקא יש דבר כזה עלילה מנצחת, והסטודנט המעצבן הוא זה שפיצח אותה. בונר משתכנע שהסיפור הזה הוא באמת ה־סיפור. האס, ההצלחה הוודאית. מה הוא עושה בקשר לזה? הוא מקנא קצת ומתעצבן קצת ואז עוזב את זה, כי מה הוא כבר יכול לעשות. אלא שהזמן עובר, והספר שהוא הצלחה מובטחת לא יוצא לאור. האם הסטודנט השחצן לא באמת הצליח לכתוב אותו? האם הספר יצא לאור, ובניגוד לציפיות נעלם בים הספרים? והאם יש למישהו בעולם זכויות על קווי עלילה של סיפור?
כל אלו שאלות טובות, ומכאן ואילך הספר משתמש בהן בתבונה ובחן כדי לספר סיפור מותח ומהנה, שהוא גם דיון על הדרך החמקמקה של ההשראה, גבולות ההעתקה, אפילו תסמונת המתחזה. באחד הרגעים היפים של הספר, דווקא בונר עצמו, גיבור דמיוני של ספר מבוסס עלילה, מסביר שעלילה היא לא עניין קשה להשגה, כי החיים עצמם הם הסיפורים הכי טובים. יש עלילות בכל מקום, הושט היד וגע בם. בפסיכולוגיה מקובל לדבר על כמות קטנה, קבועה ומוגבלת, של תכונות ורגשות. ובכל זאת בני אדם הם תמהיל של תכונות ורגשות, ואין שני בני אדם דומים. העולם מלא סיפורים שמבוססים על אותה עלילה. מרומיאו ויוליה ועד חנה גונן ומיכאל. סיפורי חניכה ומסע וניצחון. כמות ספורה של נרטיבים, אין־סוף יצירות.
זו אמירה אינטר־טקסטואלית מענגת במיוחד, כי זה נכון גם על הספר עצמו, שלא המציא עלילה שלא קראנו קודם, והתוצאה היא עדיין ספר מסקרן ומושך לקריאה. יודעים מה? אפילו מסעיר. התחשק לי להיאחז בזנב הקיץ, לקחת אותו לשפת הבריכה, לדומם את הטלפון שלא יפריע ולקרוא אותו בגמיעה.
אחד החששות החוזרים של בונר (שלא יהיה זה ספוילר לציין את המובן מאליו: הוא לא התאפק והשתמש בעלילה שנפלה לידיו) הוא לעבור, כדבריו, אל ספסל המוקעים יחד עם סופרים כמו ג'יימס פריי. הסיפור האמיתי של פריי מוכר היטב למעורים בקהילת הספרים, ואפשר לנחש שהוא חלק מצביר ההשראה החמקמק שהוביל לכתיבת "העלילה": ב־2003 פרסם פריי ספר בשם "מיליון רסיסים קטנים", לכאורה האוטוביוגרפיה שלו כמכור. הספר הכיל עדויות שלו על עצמו ועל התהומות שהידרדר אליהם. זה היה סיפור קיצוני שגרף את כל הקופה: הוא הפך במהירות לרב־מכר בינלאומי, כולל בישראל, ואפילו נכנס למועדון הקריאה של אופרה וינפרי, הגביע הקדוש של המכירות.
אלא שב־2006 חשף אתר אינטרנט בשם "האקדח המעשן" כי הפרטים בספר מוגזמים בלשון המעטה, ובעקבות זאת פרץ מחול שדים. העדויות על השקרים בספר הלכו והצטברו. פריי טען לזכותו להגזמות ספרותיות והשראה, אבל זה לא עזר לו. סוף הסיפור היה השפלה פומבית אצל וינפרי, נטישה של ההוצאה את פריי וסיום אפי לתהילתו הספרותית: קוראים שחשו מרומים התאגדו לתביעה, ובית המשפט פסק שפריי צריך לשלם להם פיצויים.
אין תמה אפוא שבונר הספרותי חושש מגורל דומה לזה של פריי האמיתי. הספר שלו מגשים את כל הציפיות וצועד בוויה־ויטה שגם פריי צעד בה. האם בהמשך הדרך מצפה לו גם אותה וויה־דולורוזה? בונר נשאר דרוך, עד שיום אחד הסיוט הגדול שלו מתגשם והוא מקבל הודעה אנונימית עם שתי מילים: "אתה גנב".
ידעתי מה יהיה הסוף
כאן מתחיל המתח, וזה גם הרגע המדויק שבו הספר היפה הזה מתרסק. תוצאות ההתרסקות אינן ניכרות במשך מאתיים ומשהו עמודים מהנים, מותחים, מומלצים. אבל האקדח שהונח במערכה הראשונה חייב לירות מתישהו, וזאת בדיוק הבעיה. הספר מסתובב ברובו סביב השאלות שגם בונר נע סביבן: האם הוא באמת גנב? מה הגבול בין השראה להעתקה? מי בכלל נחשב היוצר האמיתי? לתהות פילוסופית בינך לבינך זה דבר אחד. לקבל מכתבי איום קונקרטיים מאדם אנונימי זה כבר עניין שונה. וזה גם ספר שונה. בשלב מסוים הספר ממצה את דיוני הספרות, הסופרים וזכויות היוצרים, ונאלץ לפדות את רמזי המתח שזרע ולספק פתרון וקתרזיס לגבי "מי עשה את זה".
הפתרון עצמו, יש לומר, דווקא אלגנטי. אבל אין באמת קתרזיס. לא רק ספציפית בספר הזה. בספרי מתח בכלל. הרגע שבו ספר הופך את עצמו לכתב חידה, הוא הרגע שבו הוא מפסיד. כי בחיים האמיתיים, בניגוד ליקום ש"העלילה" ממוקם בו, אין באמת סיפור שיכול להפיל את כולנו מהכיסא באמצעות טוויסט שלא חזינו. כבר קראנו כל כך הרבה ספרים וראינו כל כך הרבה סרטים. יש מספר מוגבל של מהלכים אפשריים, ואנחנו מזהים אותם מקילומטרים. וברגע שניחשנו את הטוויסט, האוויר יוצא מהבלון. החוויה מתגמדת ל"ידעתי מה יהיה הסוף או לא". וברוב המקרים, כאמור, התשובה היא כן. המסע עם בונר מהנה בזכות הנושא ואופן העיסוק בו, ואפילו זהות האדם שמגלה שבונר גנב סיפור היא מעניינת. במילים אחרות, זה יופי של ספר מתח. אבל הצורך לפתור את המתח באופן שיפיל את הקוראים מהכיסא הוא בסופו של דבר בעוכרי כל סיפור.
ובכל זאת, בשורה התחתונה, הספר הזה הוא חתול שובה לב לאוהבי הכלבים. סיפור מבוסס עלילה שהוא קריאה מהנה גם לחובבי ה"איך". למה? אולי כי הוא מנוחה אקטיבית מהכובד הרגיל, בלי תחושת הדלות שספרי מתח מייצרים לפעמים. אולי כי יותר משזה ספר מתח, זה ספר על ספרים ועל כתיבה. ואולי השילוב הוא מה שמנצח. ספר שיש בו גם מה וגם איך. וכששני המחנות נפגשים קצת מחוץ לנוסחה, זה מתכון טוב לרומן מוצלח.
