בשנות חיים של להקות, 26 שנה הן נצח, ובפרק הזמן הזה הדג נחש לא רק המשיכו להתקיים, אלא הוציאו 11 אלבומים. סצנת ההיפ הופ הישראלית – שהתחילה משולי השוליים ובשנתיים האחרונות כל כך אוהבים לחבק אותה כאן – צמחה על ברכיהם, והמוזיקה שלהם השפיעה עמוקות על עיצוב הפלייליסט שלנו. האלבום החדש, "הדג לייף", הוא מפגן של מודעות כמעט מוגזמת למקום שלהם כהרכב ותיק שמלווה את המדינה כבר הרבה שנים – "רבע מאה עם אותה שישייה" במילים שלהם – ואם זה היה יום הולדת עם בלונים והכול, הרי שהשיר שנושא את שם האלבום היה מצגת מושקעת של חיים שכאלה.
הניסיון והוותק מביאים איתם תו איכות שבא לידי ביטוי למשל במגוון מוזיקלי עצום, מבללייקה ועד סלסולים, וכולם משולבים בהיפ הופ. באופן כללי זו יצירה מגובשת: לא מדובר באוסף אקלקטי של שירים, כמו יותר מדי מקרים בימים אלו, אלא אלבום שהוא יצירה שלמה ששווה להאזין לו ברצף, עם קטעי קישור וחוט ששזור לכל אורכו.
הדג נחש גדלו בקור הירושלמי וכבר שרו בשבחה ובמורכבותה של עיר הקודש לא פעם. גם באלבום הזה היא מונחת על השולחן בשיר "עיר הא־לוהים": אחרי סמפול עדין של אוויר הרים בפתיחה, הם חוזרים ללילות הקרים והנשקים החמים, לרוח הרבה ולאדמה המבעבעת. בשורות חדות הם מדברים על לב ירושלים, שרים את התסבוכת והקסם של רחובות הבירה שלנו. את יחסי האהבה המעורבבת עם ביקורת שלמדו בירושלים אפשר לראות לאורך כל הדרך.
ואכן, כיאה לדג נחש האלבום עמוס בשירי מחאה: פוליטיקה, ביטחון, יוקר המחיה, מבנים חברתיים וגם מול יצירה ועולם המוזיקה – באף אחד מהנושאים הם לא נשארים חייבים. בתקופה שבה כל אמן חייב להגיד את דעתו על הבמה באיזה אקט מחאה שלא קשור בשום צורה למוזיקה שלו ולרדת ממנה לקול תשואות על האומץ הנדרש להגיד את מה שכל החברים שלו כבר אומרים, הדג נחש מזכירים איך עושים את זה – מחאה של יוצרים עם שירים מושקעים ואמירות לא מגומגמות. השירים של הדג נחש הם אולי המוזיקה הפוליטית הכי מובהקת בישראל, ואף שלרוב הם לא מבטאים את העמדות שלי, או כמו שהם אומרים "בכביש שומר על הימין אבל הלב שלי בשמאל", מגיע להם כבוד על שמירת הגחלת של הז'אנר. אפילו רק בשביל העניין והספורט, נשאר לייחל למשהו שמתקרב לסטנדרט הזה גם בצד השני של המפה.
בצד היצירתי יש כמה שיתופי פעולה מעניינים. אולי כחלק מהצורך להישאר בעניינים גם אחרי כל השנים שעברו, הם הביאו את עדן חסון שיחזק אותם עם הקול הכי מיינסטרימי שיש. יחד הם מבקשים לשבור את העיסוק האובססיבי בחברה שלנו סביב השאלה מה הסטטוס של האדם. בתובנה קצרה שפותחת את השיר וחורזת אותו בפזמון הם אומרים, פנים רבות לאהבה ואין לנו מושג מה מסתתר בלב האדם איפה שהוא נמצא אז בואו נצא לאנשים מהקישקע כי העיקר שניפגש בשמחות. בנוסף, ב"אי אפשר לשקר את הלב" הם מארחים את לאה שבת ופלד, ששופך אור על הקונפליקט בין הדאגה העמוקה למתרחש והאמונה שאפשר אחרת לרצון לברוח ממבול הצרות והסכסוכים שלנו "הפה מקלל ת׳הבנה שאין לי ארץ אחרת… ורק הלב אוהב אהבה עיוורת".
הפינאלה של האלבום הוא "ואלס עם שאנן" שמדבר על הצלקות שהשאיר אצלו השירות הצבאי ועל סצנה אוטופית אחת שזכה להיות בה, כשבזמן ועידת השלום במדריד, בעזה יצאו הפלסטינים לרקוד ברחובות: "כיתתו ת׳חרב לאיתים / הכמיהה לשלום שהייתה פה לא הייתה רשומה רק עלינו בטאבו / כמו דלי שתקווה שהתה בו עד שרגל גסה בעטה בו". הייתי רוצה להאמין לשאנן שתקוות השלום הייתה בפיהם של אותם חוגגים, אבל יותר מדי טילים נורו מאותם הרחובות, ועם זיכרונות מתוקים ושירים מושחזים לא שומרים על אנשים.
