אני אדם נוסטלגי – לטעמים, לריחות, למקומות. אז כששמעתי שבמלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל־אביב פתחו מחדש את מסעדת nomi בלובי ולצידה גם בר קוקטיילים חדש מבית ספייסהאוס, מיהרתי להתייצב כשאני חמושה באלפא, שכן באותו הלובי בדיוק עמדנו מתחת לחופה לפני אי אילו שנים. הפעם היה קצת פחות רומנטי, מאחר שהוא היה עסוק בעיקר בנייד (אל תתחתני עם אדם שלא מיצה את הצבא, מדובר בזומים בשעות הקשוחות ביותר) אבל היי, לפחות יכולתי לפטפט בנחת עם רב המלצרים.
כאמור נומי הוותיקה חזרה לפעילות בימים אלו והפעם בהובלת מתן בן־דויד, שעבד כאן בעבר כסו־שף לאחר שעבד עם שפים זוכי מישלן מסביב לעולם. העובדה שהמסעדה ממוקמת בלובי רחב הידיים וגבה הקירות, כולל פסנתרן שמעתיר על הסועדים מוזיקה קלאסית, משווה לו אווירה יוקרתית ואלגנטית, אם כי על גבול הכבדה. בעתיד, המסעדה מתוכננת להתרחב אל תוך החלל הסגור הצמוד.
התפריט קטן יחסית ומכוון למטבח ישראלי מודרני. כשהתיישבנו קיבלנו על חשבון הבית לחם שאור עם סקרודליית עשבי תיבול קרמית, שומית וריחנית וגם בלסמי עם שמן זית. מסעדות שמעניקות לך פתיחה חינמית כמו משדרות שלפני הכול הן מעוניינות שתצא מכאן מרוצה ושבע, גם אם זה אומר שתזמין מנה פחות.
המשכנו לאינטיאס במרינדה. פרוסות־פרוסות של דג כבוש שהוגש לצד בני לוויה יפהפיים: פרחי זוקיני צהבהב ורענן, פלחי פטרייה בשרניים וקרקר טמפורה סגלגל (!) כולם מעל פס של קרם לימון כבוש. המנה הייתה בהחלט מעניינת אם כי סבלה ממליחות־יתר ונדרש בה משחק טעמים מאוזן יותר. משם המשכנו לקולורבי סקאלופ – שני עמודי קולורבי מבושלים (שאמורים לדמות לרכיכה הימית?) שהיו רכים במידה והוגשו לצד ביסק דגים מוקצף ומופלא וגם קונפי שומר וקרם בצל. צלחת שכולה חגיגת עומק ומקוריות והסיבה שבגינה יוצאים למסעדת שף.
לעיקרית הלכתי על פילה לברק עסיסי שהונח מעל תבשיל מהמם של מנגולד, כוסברה, חומוס וארטישוק ירושלמי חמצמץ ואילו האלפא התעקש על המבורגר. לא בדיוק קלאסיקה של מסעדות גורמה, אבל מה לא עושים למען הזוגיות. מה גם שהגרסה המקומית כוללת בשר אסאדו מפורק, רך ומתקתק וגם איולי כמהין ובצל קונפי, כך שבהחלט לא מדובר בבורגר סטנדרטי.
הקינוחים היו חביבים אבל לא התעלו: אדמה הוא שכבות של מוס שוקולד מחוזק בקראמבל שוקולד וביניהן גלי קרמו שוקולד (בהחלט לחובבי השוקולד בלבד). פאי הלימון הורכב מבסיס של דיסקית חמצמצה ומעליה נשיקות קרם שוחה ברוטב קסיס וסירופ נענע־בזיל.
משם עברנו לבר, שעטוף בווילונות אדומים חמים וכולל חלל אינטימי לא גדול, ששימש בעבר כבר סיגרים אקסקלוסיבי. כאמור הוא בבעלות ספייסהאוס, אימפריית הקוקטיילים שמפיצה את בקבוקי הקוקטיילים המוכנים לשתייה שלה לא רק בתוך קופסאות מתנה אלא כבר החלה להפציע ברשתות השיווק. כמצופה מצאנו כאן לצד תפריט נשנושים קוקטיילים מיוחדים, עם מרכיבים פחות שגרתיים – למשל אספרסו מרטיני (72 שקל) שכולל קפה קלוי, פטריות כמהין שחורות ופרמזן טבעוני שהיה מתוק ומר וארומטי ובעיקר החליק בגרון בקלילות; או ויניארד נגרוני (64 שקל), עיבוד למשקה שכה תופס תאוצה. פה הוורמוט הוחלף בליקר ענבי מרלו ובתבלינים כמו קינמון ומוסקט הודי, מה שהעניק לו טוויסט שעידן את המרירות העזה שלו. סיום בהחלט הולם לערב, במיוחד שהפעם לא היינו צריכים לספור את הצ'קים בסופו.
