ימים משמעותיים ואף דרמטיים עוברים על המזרח התיכון, ועל מדינת ישראל. אנו נמצאים בעיצומו של מו"מ המתקיים בין 3 מדינות: ארה"ב-ישראל וסעודיה. מטרת ההסכם היא להביא לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, כאשר ארה"ב היא לא רק השדכנית או המתווכת, אלא בעלת אינטרס פנימי ואסטרטגי להצלחת המהלך. להסכם זה ישנו פוטנציאל גדול לשינוי חיובי ברמה הגלובלית, והאזורית. בסדרה של 3 מאמרים אנתח את הרקע, הסיבות והאינטרסים של השותפים בו, את ההזדמנויות והסיכונים, את המתחים והמורכבויות, ולבסוף אניח את ההמלצות לדרג המדיני.
רקע
בתחילה, אנסה לעלות על שאלה בסיסית הנשאלת כאן, והיא מדוע ההסכם עולה לדיון אמיתי דווקא כעת? מה היא הסיבה או הנסיבות לכך שהנשיא ביידן מקדם את השלום בין ישראל למדינות ערביות כפי שהציג במסגרת נאומו באו"ם (19 לספטמבר 23), וכן במסגרת נאומו לחזון המסילות במהלך פסגת מדינות ה 20-G (9 לספטמבר 23). מדוע מוחמד בן סלמאן (מב"ס) מצהיר במסגרת ראיון לפוקס ניוז (21 לספטמבר 23) כי "זה יכול להיות ההסכם הכי גדול מאז המלחמה הקרה"? ונתניהו? ראש הממשלה הישראלי מנסה לקדם חזון של הסכמים עם מדינות ערב, ובראשן סעודיה כבר זמן רב. אז כיצד אם-כן הכוכבים הסתדרו דווקא עכשיו?
בכדי לענות על השאלות הללו, נדרש להבין כי מדובר על עיתוי מיוחד, בו ישנה התלכדות אינטרסים ונסיבות אסטרטגיות "פנימיות" ו"חיצוניות" במדינות השותפות, אשר מובילות אותן למסקנה, כי הסכם שכזה הוא בבחינת WIN-WIN-WIN לכולן.
ארה"ב– ארה"ב נמצאת במאבק אסטרטגי מול סין (ורוסיה) על ההשפעה הגלובלית. במאבק זה, ארה"ב התעוררה מאוחר, ומנסה בשנים האחרונות לצמצם נזקים ולסגור פערים. דווקא "תהליכי ההתנתקות" מאזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, לאחר נסיגתה מעירק, מסוריה, ומאפגניסטן הובילו ליצירת "ריק" שאותו מילאו רוסיה (שהעמיקה את השפעותיה), וכניסתה של סין למרחבי המזרח התיכון והמפרץ הפרסי.
הנשיא ביידן והממשל האמריקני התחילו את הקדנציה מול סעודיה במדיניות מרחיקה, כולל סירובו של הנשיא ביידן להיפגש עם מב"ס, על רקע מדיניות פגיעה בזכויות האדם והנשים בסעודיה, פרשת חאשוקג'י (בו הואשם מב"ס בחיסולו של העיתונאי), וסירובם של האמריקנים למכור לסעודיה נשק ואמל"ח איכותיים. אבל מי זוכר את כל זאת? ארה"ב מחזרת אחרי סעודיה, ומוכנה לשלם לא מעט בכדי לאמץ אותה חזרה, הכל בשל אינטרס ה"על", האמריקני- דחיקת הסינים והחלשת השפעת רוסיה באזור ובעולם, ע"י השפעה על מחירי הנפט, ויצירת קשיים לכלכלת המלחמה של רוסיה (מלחמת רוסיה-אוקראינה אינה מתנהלת ברף הציפיות האמריקאי, ומעמיד את ארה"ב בעמדת חולשה). ארה"ב עומדת לפני בחירות בסוף שנת 2024, והממשל הדמוקרטי בראשות ביידן זקוק נואשות להישג אסטרטגי ומדיני משמעותי, אשר יוכל לשפר את מצבם בסקרים.
סעודיה– יורש העצר מוחמד בן סלמאן מנסה למצב את מעמדו, ואת מעמדה של סעודיה באזור ובעולם. סעודיה רואה עצמה כמנהיגת העולם הערבי-סוני, וכמדינה המובילה גם את המאבק האזורי והמעמדי מול איראן השיעית. המלך סלמאן כבר אינו מתפקד באופן מלא, ויורש העצר מנסה למצב את מעמדו האישי כמנהיגה הבלתי מעורער של הממלכה, ולקדם ולחזק את מעמדה של סעודיה, גם באמצעות קידום חזונו "סעודיה 2030", אותו הציג בשנת 2016, ועיקריו כוללים את הפסקת תלותה של סעודיה בנפט, גיוון מקורות אנרגיה והכנסות, התקדמות טכנולוגית (העיר החכמה ניאום), השלת מעטה השמרנות וקידום זכויות האדם והנשים (צעד בצד אגודל), ועוד.
כל זאת על רקע מאבקי שליטה עם בני משפחתו הנסיכים, חוסר הצלחת סעודיה במלחמה מול החות'ים שלוחיה של איראן בתימן (מלחמה שבה סעודיה ספגה לא מעט אבידות בנפש, פגיעות בעריה, נזק לכלכלתה, אבל יותר מכל- נזק תדמיתי משמעותי ליכולת הצבאית שלה ושל הקואליציה אותה הובילה), חוסר הצלחת החרם על קטאר (2017-2021) בהובלת סעודיה, משבר היחסים מול ארה"ב, ואם נלך לאירוע המרכזי הוא תקיפת מתקני חברת הנפט הממשלתית אראמקו בספטמבר 2019. באירוע זה תקפה איראן (כן, איראן עצמה ומשטח איראן) את מתקני הנפט של סעודיה, וגרמה לנזק משמעותי של מספר שבועות בו חלה ירידה של כ-50% ביכולתם להפיק נפט, שהיא כ-5% מסך כל היכולת העולמית לספק נפט. לאחר תקיפה זו, ארה"ב לא יצאה לשום פעולה כנגד איראן, ותקיפה זו מסמלת "קו פרשת מים" בתפיסת הביטחון הלאומי של סעודיה. סעודיה הפנימה 3 תובנות "על": (1) איראן היא איום מרכזי וקיומי על סעודיה. סעודיה=נפט. פגיעה בנפט= פגיעה אנושה בסעודיה. (2) ארה"ב אינה "משענת אסטרטגית", ולא ניתן להסתמך עליה בהמשך. (3) סעודיה צריכה להגן על עצמה, בעצמה. את המשמעויות מכל התובנות הללו אציג בהמשך, במסגרת הדרישות הסעודיות להסכם.
ישראל– ישראל נמצאת בנקודה רגישה ביציבה האסטרטגית שלה. מצד אחד ישראל היא מעצמה אזורית- צבאית, כלכלית ומדינית, ואי של יציבות במזרח תיכון הפכפך. ומצד שני, האיומים החיצוניים המתגברים מכלל הזירות בהובלת איראן, התקדמותה של איראן ל"סף הגרעין" ומצבה האסטרטגי המתחזק ( צבירת יכולות בגרעין, פריצת דרך משמעותית בייצור תעשייתי של אמל"ח מתקדם- טילים מדוייקים, כטבמ"ים וטילי שיוט מדוייקים, שיגור מוצלח של לוויינים לחלל, מכירת אמל"ח לרוסיה שנזקקת לה, התגברות על הסנקציות הכלכליות, הצלחתה בהרתעת ארה"ב והפשרת מיליארדי דולרים כולל עיסקת "חילופי חטופים-שבויים"), האיומים וההתגרויות מצד חיזבאללה בגבול הצפון, המשך המערכה כנגד התפשטות איראן וההתעצמות (מב"מ), הטרור המתגבר באיו"ש ומובל ע"י איראן, המצב הרגיש התמידי ברצועת עזה הכולל 3 מבצעים בשנתיים, ועוד.
בנוסף, המצב הרגיש ב"פנים", הכולל פשיעה ערבית גואה, פשיעה לאומנית וחוסר משילות, מצב כלכלי עדין (משבר הייטק עולמי המקרין גם לישראל), וזאת בתוספת יוקר של חוסר יציבות משטרי, (מעבר ל-5 מערכות בחירות בשנתיים), קשיי משילות ושלטון לאור הרפורמה המשפטית והשסע החברתי הפנימי המשפיע ישירות על כשירות צה"ל. בהיבט המדיני היחסים המיוחדים עם ארה"ב בנקודת שפל (במגמת שיפור ועלייה), על רקע המחלוקות בסוגיה הפלסטינית והחשש לערכים הדמוקרטים המשותפים. ראש הממשלה נתניהו אומנם מוביל חזון לשלום כולל וכבר קידם את הסכמי אברהם, וההסכם עם מרוקו. אך סעודיה תמיד הייתה בראש מעייניו, וכעת, העיתוי- כן העיתוי הנוכחי הוא המאפשר העיקרי של היכולת לחתום על הסכם שכזה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מרצונו של ראש הממשלה להשאיר במורשתו את הובלתו לקידום הסכמי השלום והנורמליזציה של ישראל עם העולם הערבי-מוסלמי, ועם מדינות רבות, אולי כיחיד בדורו.
מסקנות
המסקנה מניתוח המאזן האסטרטגי של 3 המדינות השותפות: ארה"ב-סעודיה-וישראל מובילה לצורך של שלושת הממשלים ושליטי המדינות להגיע להסכם משותף, בו ישנה הזדמנות נדירה לא רק בעיתוי, אלא בהתלכדות נסיבות ואינטרסים משותפת נוסחת WIN-WIN-WIN לכולם.
במאמר הבא, אסקור ואנתח את ההזדמנויות והסיכונים האפשריים כתוצאה מחתימה על הסכם, ובמאמר השלישי, אסיים במענה לסיכונים ובהמלצות לדרג המדיני.
