בדיוק לפני יום כיפור נכנסה בי משאית. לא כביטוי או מטפורה. אשכרה נכנסה בי משאית. הייתי בדרך להורים שלי בצפון, אחרי שקניתי לאמא כמה דברים לשבת מהשוק הכי יפה בארץ – מחניודה, כשפתאום הרגשתי שמשהו בועט בי בחוזקה קדימה, ואז שוב. ואז שוב.
עוד לפני שיצאתי מההלם כבר הבנתי את גודל הנס שעשה לי ההוא שם למעלה, מה שהוביל לפרץ בכי חזק ובלתי נשלט של הודיה על כך שלא קרה לי כלום, יחד עם תחושה של אימה וחרדה על מה שיכול היה לקרות. אני יודעת כמה קטנה המכונית שלי, ולא צריך דמיון מרחבי מפותח כדי להבין את היחסים בינה לבין משאית. כל משאית. כיוון שאני חסרת ניסיון באירועים מסוג זה (ושיישאר כך אמן), כל מה שהצלחתי לעשות אחרי שבלמתי איכשהו (חסדי השם, בחיי), זה להפעיל את הווינקרים ולהתקשר למשטרה תוך שאני בוכה ורועדת, מפחדת לצאת מהרכב.
כל השתלשלות העניינים מרגע התאונה והלאה הייתה רצופה כולה ניסי ניסים וחסדים גדולים מלווה באנשים טובי לב ומתוקים. אני בוחרת למנות כאן את כל אנשי ורגעי החסד של היום הזה, או לפחות את אלו הידועים לי, ויש בזה נחמה. הרכב שלי טוטאל־לוס, הנפש שלי בלבלוס, אני שלמה, הושענא רבה, בהחלט.
1.
2.
3.
4.
5.
6.
