הגיל השלישי הוא גיל מאתגר, אך במידה לא פחותה, יש לו פוטנציאל להוות גיל מתגמל. אנו עמלים רוב חיינו, על הקמת משפחה, בניית קריירה, משתתפים בחיי הקהילה, ועוזרים לקיים משק ומדינה בריאים. ואז מגיע גיל, בו החברה מאפשרת לנו להוריד הילוך, ולהתרכז בקצירת פירותיה של העבודה הקשה. הבעיה היא שמלבד התדרדרות הגוף שמגיעה בעשורים הללו של חיינו, מתרחשת גם התדרדרות שקטה יותר, של הנפש. התדרדרות הזו לא תמיד מדוברת, ולא תמיד זוכה להתייחסות דומה כמו זו של בעיה גופנית (לראייה, נסו להשוות בין זמני ההמתנה לקרדיולוג, לעומת זמני ההמתנה לפסיכיאטר). הסטיגמה סביב ההפרעות הנפשיות גורמת לדחיקת הנושא לשוליים במשפחות הכי טובות, אך גרוע מכך – היות והציפייה לתפקוד מאומץ וסדיר, מצטמצמת, התכנסותו של הקשיש פנימה (כמו במצבים של דיכאון או התמכרות), מתקבלת לעתים בשלוות נפש, ולא תמיד זוכה למענה הולם.
סקר חדש שנעשה לאחרונה מטעם רשת Goodlife (2023 ) חושף את מה שכל קלינאי בבריאות הנפש יודע מזמן, שמסכים גורמים לנזקים לא רק לילדינו, אלא גם לחלקים המבוגרים יותר של האוכלוסייה. ממצאי הסקר מראים כי קרוב לארבעים אחוזים מהנשאלים בני הגיל השלישי אמרו כי הם מוותרים על מפגשים חברתיים לטובת מסכים, דבר שהוא לא פחות ממדאיג, בעידן שבו הבדידות גם כך נחשבת למגיפה עולמית, וצמצום המפגש הבין אישי החם, הוא דרמטי מבחינת מצבם הנפשי של הקשישים. לפי הסקר, שדגם 400 גברים ונשים מעל גיל 65, הראה כי 38% מהישראלים בגילאי 65-80 מבלים בין 3-5 שעות מול מסכים, ו-36% מבלים חמש שעות ומעלה מול המסכים – למעשה חלק נכבד משעות הערות.
הסקר לא נעשה ב"חלל ריק", ומסקירת הספרות בתחום, ניתן לזהות כי כבר למעלה מעשור האחרון, ואף בעוצמה רבה יותר מאז פרוץ מגפת הקורונה, אנו עדים לעלייה מתמדת בכמות השעות שאנשים בגיל השלישי מבלים מול מסכים. בעוד שחלק מהשימוש הינו שימוש "רגיל" (ובחלקו אף מבורך), חלק אחר הינו "שימוש לרעה", והכוונה היא שהמסמכים משמשים בריחה ממצוקות חיים הולכות וגואות כמו בדידות, דיכאון, ותחלואה גופנית. הבריחה למסך משמשת להקלה רגעית, אך טומנת בחובה סכנות. לצופה מהצד, כזה שרוצה להבין האם בן זוגו, או ההורה הקשיש שלו, מכור, נוכל לזהות את הסימנים הבאים להתמכרות:
צמצום חברתי ואישי הולך וגובר – פחות חברים, פחות תחביבים, פחות שינה, פחות אנרגיה, פחות תיאבון, פחות יכולת להפיק הנאה בדברים רגילים (כמו חוגים, ארוחות חג, מפגש עם נכדים ועוד). שקרים והסתרות – מכורים, גם אם מטבעם אינם אנשים שקרנים, נוטים לסלף ולהקטין. אם תשאלו את המכור כמה שעות הוא בילה מול המסך, הוא יגיד מחצית מהזמן האמיתי. ממש כמו שאם תשאלו את עצמכם כמה שעות ביום אתם ברשתות החברתיות, תקבלו הערכת חסר לזמן שאתם אכן מבלים שם.
החמרה גופנית לא ברורה. גוף ונפש קשורים, ועוד איך קשורים. התמכרות יכולה להתבטא החל מכאבי שיניים (ורגישות שלא הייתה בעבר), דרך מועדות למחלות ויראליות, ועד למכאובים אורתופדיים ומפרקיים שונים. הכתובת החשובה ביותר, מעבר לבני המשפחה, הם רופאי המשפחה, אשר מתוך היכרותם ארוכת השנים עם מטופליהם יודעים לזהות התדרדרות נפשית כשהיא עוד בחיתוליה. לצורך כך, חשוב להקפיד על רצף טיפולי יציב עם רופא משפחה אחד, עליו סומכים, וביקורים סדירים.
ירידה קוגניטיבית – אדם מכור, לרוב ישן פחות טוב, זוכר פחות טוב, מרוכז פחות טוב, ובאופן כללי מאבד מהחדות שלו. דבר זה הוא עקרוני מאוד עבור קשיש שרוצה לשמור על הקוגניציה שלו תקינה לאורך כמה שיותר שנים טובות).
חרדה ודיכאון – הולכים יד ביד עם התמכרויות, ויכולים להגיע עד לכדי מצבים של אובדנות (בפרט שהדברים מגיעים לצד צמצום חברתי, והקטנה של מערכות התמך הסובבות את האדם).
חשוב מאוד לא לפספס את ההתדרדרות, ולעצור אותה בטרם המצב הולך ומחמיר. אם זיהיתם שמשהו לא תקין, וגם אם רק עלה בליבכם חשש, כדאי לפנות מוקדם ככל הניתן לאיש מקצוע, ולבצע הערכה מקצועית ומסודרת של הבעיה.
אם הגעתם עד לכאן – זכרו כי כמו בכל תחום אחר ברפואה, גם בהתמכרות למסכים מניעה היא הדבר החשוב והפשוט ביותר. ככל שנרתום את הטכנולוגיה החדשה המתפרצת לחיינו לשיפור איכות חייהם של הקשישים, ונדאג למלא את יומם במגוון אפשרויות פנאי, נסייע להם בעצמאות ובהתניידות (למשל בעזרת קולנועיות) ונעודד שיח ער, וכנה, על בדידות ומצוקה רגשית, כך גם הגלישה להתמכרות למסכים (ומשברים נפשיים בכלל) תקטן מהותית.
ד״ר אילן וולקוב הוא פסיכיאטר, מנהל מרכז הרפואי MINDME
