סוד הקיום הפוליטי של בנימין נתניהו הוא ייצור החרדות. ראש הממשלה עושה את זה בדרך ייחודית, מיומנת, שיטתית ויעילה שאינה ניתנת לחיקוי. המומחיות העצומה שלו היא לפזר פחדים ולהתייצב בראש החץ שיטפל בהם. הכתובת של האימה משתנה לפי המצב, ואם אין ממה לחשוש, בונים פחדים חדשים ומטפחים אותם. העיקר להכניס עם שלם לתודעה רציפה של נרדפות מאיימת וחיפוש מתמיד אחרי מושיע: הוא, ורק הוא.
נתניהו מבהיל אותנו עשרות שנים בלי שום סיבה. פעם זה איראן ופעם השמאל, פעם הפלסטינים ופעם ערביי ישראל, פעם חמאס ופעם אבו־מאזן, פעם מסתננים ופעם בג"ץ או ארגוני זכויות האדם והקרן החדשה שקמים עלינו לכלותנו. זו הפילוסופיה של נתניהו ויועצו הראשון ארתור פינקלשטיין, שאיננה משתנה. נתניהו הפך לראש הממשלה בבחירות ב־1996 אחרי שקיבע בראשם של המצביעים כי שמעון פרס יחלק את ירושלים, והציג אותו על מסך הטלוויזיה צועד יד ביד עם יאסר ערפאת על רקע זגוגיות מתנפצות. הסיסמאות של חב"ד ברחובות בישרו כי "נתניהו טוב ליהודים", משמע שהוא רע לערבים. נתניהו לא נטש את הנוסחה הזו עד היום, וסכסך ושיסה ציבורים שונים זה בזה רק כדי לשלוף בסוף קלף מנצח.
התקשורת, לכאורה שנואת נפשו של ראש הממשלה, היא שותפה לאינטרס הדמגוגי הזה ונתניהו עושה בה שימוש גאוני. שניהם מחפשים את הדרמה הקיצונית. האחד כדי למכור עיתונים ולמשוך קוראים, והשני כדי לגרוף קולות. האירועים האחרונים בצפון ובדרום מספקים דוגמאות מצוינות. מזל"ט בודד שחדר לכאן בינואר הפך לאיום עולמי, כאילו ישראל איננה המובילה בעולם בתחום, וכאילו מזל"טים שלנו לא יכולים להגיע גם מעל מדינות אויב; חמישים אלף איש בלי חשמל ששותים מי ביוב מפגינים ליד הגדר בעזה, מסכנים לפתע את קיומה של מעצמה אזורית; ובלון תבערה שנופל ליד גן בחבל לכיש מוצג כילדים שעמדו להישרף חלילה, אלמלא התושייה והאומץ של הגננת הגיבורה שעולה לשידור בכל ערוץ ואתר.
הבו לנתניהו כותרות כאלה, גדולות, מרתיעות, מפחידות, ואם לא, הוא ידאג לייצר אותן בעצמו. יש לו חשבון פייסבוק, שם הוא יכול לומר ביום הבחירות שהערבים נוהרים לקלפיות בהמוניהם. אחר כך הוא אוסף בביתו את ראשי הציבור הערבי, בעיקר המתונים שבהם, מבהיר ומתנצל, אבל מה איכפת לו לחזור בו אחרי שספר שלושים מנדטים מקרב מצביעים יהודים מפוחדים שנהרו לקלפי?
זו גם הייתה המטרה הטקטית של חוק הלאום החדש. נתניהו רצה בפנים את סעיף 7ב המזעזע, שנועד לאפשר להקים יישובים ליהודים בלבד. עם הסעיף הזה הוא היה מגיע לבחירות 2019, עולה על הטוויטר ומצייץ "שהערבים רוצים לפלוש בחמולותיהם ליישובים שלנו, ואני מונע את זה בכוחותיי האחרונים. תעזרו לי". הנשיא ריבלין, שעשוי עוד להפוך לאחד הנשיאים החשובים בתולדות המדינה, התנגד לסעיף 7ב יחד עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. נתניהו הסתפק בסעיף בוטה פחות על עידוד התיישבות יהודית, אבל יידע לעשות בו שימוש אלקטורלי מדהים. תסמכו עליו.
אבל לחוק הלאום יש אולי גם יעד אסטרטגי, שאיש לא מדבר עליו וכנראה רק נתניהו חושב עליו. הפעם הוא לא המפחיד, אלא המפוחד; הוא לא המאיים, אלא מי שנתון בפאניקה; לא המנהיג קצר הרואי, אלא צופה פני עתיד. ראש הממשלה שומע את הקולות במחנה הימין שמחייבים אותו להחיל ריבונות על יהודה ושומרון. הוא יודע שבסוף הוא ייגרר, כמו תמיד, לתביעות של נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ'. הוא גם רואה את המציאות בשטח, ומכיר את מפת ירושלים וההתנחלויות שאיננה מאפשרת עוד חלוקה מדינית וגיאוגרפית בין שני העמים. נתניהו יודע שהוא לא יכול ולא רוצה לפנות מאות אלפי מתנחלים מבתיהם, ואיש אחריו לא יוכל לעשות את זה.
האם נתניהו מכין את ישראל ליום הקשה, ואולי הבלתי נמנע, שבו נהפוך למדינה דו־לאומית? הרי המיעוט הערבי או הדרוזי לא מעניין אותו במיוחד. החייל הדרוזי שמשרת בצה"ל והופך לאזרח סוג ב' מול הצעיר החרדי שמפגין נגד הגיוס ונשאר סוג א'? לא מזיז לו. סולם הערכים השוויוני של המדינה שמשתנה לנגד עינינו לא מפריע לו. מה שמעניין את נתניהו הן הבחירות הקרובות והעתיד המעורפל. נתניהו דואג לעצמו אבל כנראה גם למיעוט היהודי במדינה העתידית, שבה כולם יהפכו לקהילה ישראלית־פלסטינית גדולה. במילים אחרות: חוק הלאום החדש בא לשמור על הזכויות שלנו אם וכאשר נהיה מיעוט בארצנו. בבוא היום הזה ניאלץ לצאת לרחובות, ממש כמו הדרוזים והבדואים, ונקרא לממש את סעיף 1 בחוק: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
המאמר המלא התפרסם במוסף יומן של מקור ראשון
