מטפחת גדולה המתנשאת לגובה מעל הראש היא לא (רק) הצהרה דתית. היא גם הצהרה אופנתית. יותר מזה: כל מי שבחרה לכרוך על הראש מטפחת מעוצבת רבת בד, כזו שלעיתים עמוסה גם בפייטים ובפרנז'ים, יודעת היטב שמה שיזכה למחמאות בסביבתה הקרובה ייתקל במבטים תוהים במקומות אחרים, לעיתים אפילו בלגלוגים מכאיבים. או שלא רק לעיתים. לאחרונה נדמה שכמעט כל מי שנחשפת ציבורית כשכיסוי ראש רב־נפח מעטר את קדקודה זוכה למטר של לעג ילדותי ברשתות החברתיות, שמטרתו להשפיל ולהקטין.
מי שלעגו השבוע בארסיות למטפחת הראש (הסולידית דווקא) של חיה סוכות, רעייתו של ח"כ צבי סוכות – שחבשה כשהיא יושבת בסוכה הביתית שלה – לא היו מעזים למתוח ביקורת דומה על שום בחירה אופנתית אחרת שלה. להפך, סביר שהיו משבחים כל מקוריות נועזת. הגדילו ועשו הליברלים מטעם עצמם כשהסבירו שכיסוי ראש אמור להצניע את האישה, ואילו "הקונסטרוקציה הזאת" עושה את ההפך. "מה זה", הטיפו בטוויטר ובפייסבוק, "זה בכלל לא צנוע, כל הדבר הזה". יפה. באמת. זה מה שהיה חסר בעולם – עוד כמה צדקנים שינסחו הוראות מטעם עצמם, ויורו לנשים דתיות מה לא מספיק צנוע וראוי בהופעתן החיצונית.
נראה שהצביעות הזו היא שגרמה גם לנשים שלא חובשות כיסוי ראש בעצמן, או שנושאות על מחלפות שערן כיסוי קטן בהרבה, לצאת מהכלים. כי זו לא המטפחת שהם שמים ללעג ולקלס, זו ההחצנה של חזות נשית יהודית.
שמחת תורה הפך בשנים האחרונות לסמל השותפות הנשית של מי שרוצות להתקדם בכל הנוגע לשמחה עם התורה – לרקוד איתה, להתכבד בעלייה, לקרוא בה. הרשעות הפומבית שמופנה אל סממני לבוש יהודיים לא עוזרת בשום דרך לקדם זכויות נשים, היא דווקא מחרבת. מי שבהתנהלות עדינה בתוככי המגזר הדתי מנסה לבסס לעצמה מקום נדחקת כך בחזרה אל מרחב ביתי מוכר. מכאן – מגחיכים את אחיותיי למגזר שנושאות בגאון על הראש את ההשתייכות היהודית שלהן, את המראה הייחודי להן; משם – מצקצקים מול הרצון לקחת חלק בקודש. אלו מפקפקים באותנטיות הרצון הפנימי לנהוג לפי ההלכה, לעטות כיסוי ראש מתוך מחויבות לעבודת השם, ומודיעים שזו הכנעה לרצון גברי; ואלו מפקפקים ברצון להתקרב ומודיעים שזו התרסה, שאיפה לשבור מסגרות.
ההשתלחות השבוע במטפחת של חיה סוכות לא הופיעה בחלל הריק. היא באה אחרי חודשים ארוכים שבהם הותר לחבוט, במסווה של ליברליות, בנשים דתיות. בהתנהלותן, באמונתן, בחזותן. לדמות אותן לשפחות כנועות בעלות לבוש מגוחך, שמבטן מופנה תדיר אל הרצפה, ותפקידן היחיד עלי אדמות הוא ללדת ילדים לגבר ששולט בגורלן. להתעקש על המיצג הנורא הזה, המעליב מאין כמוהו, שבוע אחרי שבוע. לביים אותו היטב כך שאף זווית לא תפוספס, להציג אותו גם מעבר לים, לבעוט חזק ולזלזל מאוד.
הגיחוכים על גובה המטפחת באו אחרי שמיזם מצומצם וקצר־מועד להפרדה במעיינות נתקל במאבק קשוח, שהגיע עד לפתחה של היועצת המשפטית לממשלה. אחד הטיעונים שנשמעו, ברצינות גמורה, היה שהפרדה של שלוש שעות בשבוע במשך שלושה שבועות בשנה תפגע בחיות הבר. לא פחות.
הלעג לחזותה הדתית של חיה סוכות הצטרף לצעד המחאה בתחילת השבוע, שבו כמה גברים בגיל העמידה החליטו להתיישב בהקרנת סרט קהילתית המיועדת לנשים חרדיות בחול המועד. כבשת רש תרבותית יחידה כמעט של מי שלא צורכת תרבות אחרת. עניין שמיועד למי שהקרנת הסרט הזה במתנ"ס הייתה להן בילוי מרכזי בחג, והן פשוט לא היו באות לשם אם היו שם גם בנים. שוב הומחש כאן שיש מי שרצונה של אישה קדוש בעיניו, אלא אם רצונה להתנהל לפי אמונתה בא־לוהי ישראל.
הצטרפות כל האירועים הללו ממחישה שהמניע להם אינו פלורליזם, וגם לא דאגה לשוויון או זכויות נשים. המניע הוא רצון ארכאי שחשבנו שנעלם כבר – לא לראות יותר מדי דוסים במרחב הציבורי. "החוזה נפתח מחדש", נכתב השבוע על הפגנת הגברים מול הקרנת הסרט לחרדיות. נדמה ש"החוזה" בעיקר מייחל לשוב לשנים עברו, כשדמות חובשת כיפה או "עוטת שביס", כמו שהיו מכנים פה פעם בפטרונות את הכסר"ש, תחזור לפינתה הטבעית לכאורה, אי שם בקצה הבמה.
