גל המחאה נגד החלפת סמליל הספרייה הלאומית, שדעך בתחילת השבוע הנוכחי עם החלטת הנהלת הספרייה לשוב פחות או יותר לסמליל הוותיק, נראה לכאורה כמו סערה מיותרת. למי אכפת מה יהיה סמליל של מוסד שמטרתו העיקרית היא הרחבת הדעת והעמקת הידע, ולא עיסוק בענייני סמנטיקה וגרפיקה? אולם לאחר ההחלטה על ביטול ההחלפה התראיין מעצב הסמליל החדש והדחוי, ודבריו מגלים שהמוחים צדקו – ואולי אף יותר ממה שהם עצמם חשבו.
על עיצוב הסמליל החדש הופקד רותם כהן־סואיה, מעצב גרפי מוכר וידוע, שעובד כבר כמה שנים עם הספרייה הלאומית במגוון מיזמים. תהליך העיצוב היה ארוך, וכלל חשיבה ושיח, כפי שסיפר כהן־סואיה בריאיון לכאן תרבות. "זה לא 'מה שרותם החליט', אלא תהליך ארוך, של מעל לשנה וחצי של דו־שיח ומחקר מעמיקים, שנעשו בשיתוף עם גורמים רבים בספרייה. עשינו מאות סקיצות, לא פחות. נבחנו שלל כיוונים", הוא אמר.
התוצאה הסופית לא נראית כמשהו שהושקעה בו עבודה רבה, אך אין סיבה לא להאמין לכהן־סואיה שאכן כך היה. אבל דווקא מסיבה זו מתעצמות התמיהות על הסמליל החדש, ועל מה שעומד מאחוריו.
סמליל איננו תורה מסיני, והסמליל הישן של הספרייה הלאומית ודאי איננו כזה. אולם המעט הנדרש כשבאים לעצב סמליל חדש הוא לוודא שהנחות המוצא שהעיצוב מבוסס עליהן יהיו נכונות. הריאיון עם כהן־סואיה כלל לא מעט אמירות משונות, אולם המשונה מכולן הייתה ההסבר שנתן להחלטתו לעצב באותיות בגודל שווה את שמה של הספרייה בשלוש השפות: עברית, ערבית ואנגלית.
אילו הייתה זו בחירה עיצובית־אמנותית, מילא. אולם ההסבר שלו היה אחר לגמרי. "אני אישית מאמין שאנחנו חיים במרחב תלת־לשוני. יש לנו שלוש שפות רשמיות במדינה, וחשוב לייצג אותן באופן שווה", אמר המעצב. גם אחרי שהמראיינת ניסתה לרמוז לו בעדינות שהוא טועה, ושאין בישראל שלוש שפות רשמיות, הוא התעקש: "זה ככה בחוק במדינת ישראל".
ובכן, זה לא נכון. בתקופת המנדט, עד ליל שבת ו' באייר תש"ח, היו בארץ ישראל המנדטורית שלוש שפות רשמיות, כפי שנקבע בסימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, שכותרתו "שפות רשמיות": "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה, וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו על פי צו מאת הממשלה, יפורסמו באנגלית, בעברית ובערבית". אולם סעיף 15 (ב) של פקודת סדרי השלטון והמשפט, דבר החקיקה הראשון שחוקקה כנסת ישראל, קבע מפורשות ש"כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית בטלה". כך בוטל מעמדה של האנגלית כשפה רשמית. בחלוף כשבעים שנה בערך חוקק בכנסת חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובו נקבע במפורש מעמדן של השפות העברית והערבית. לפי חוק הלאום, "עברית היא שפת המדינה", ואילו "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". השפה האנגלית נעדרת כל מעמד חוקי.
סביר להניח שכהן־סואיה שם לב לכך שתקופת המנדט הסתיימה לפני יותר מ־75 שנה. טעותו לא הייתה משפטית־היסטורית, אלא אידיאולוגית. מאחורי העיצוב של הסמליל החדש יש אידיאולוגיה שמבקשת להדגיש את הממד הקוסמופוליטי בפעילות הספרייה, וכך לטשטש את הזהות הלאומית – ובכן, של הספרייה הלאומית. אכן, העברית עדיין בראש, ממוקמת מעל הערבית והאנגלית, אך היא שפה בין שפות, ראשונה בין שוות. האם זו האידיאולוגיה שביקשו להנחיל לנו קברניטי הספרייה הלאומית? נקווה שלא.
אך גם אם המגמה הקוסמופוליטית לא מגיעה מהנהלת הספרייה, המחאה נגד הסמליל הייתה חשובה. הספרייה הלאומית איננה מוסד אקדמי אחד מני רבים במדינת ישראל. היא מוסד לאומי בעל חשיבות סמלית ומעשית להנחלת המורשת התרבותית של העם היהודי ומדינתו המתחדשת מדור לדור. המסר שהיא מעבירה לציבור, באופן גלוי וסמוי, הוא חשוב. ממילא, גם לסמליל קטן יש חשיבות גדולה. טוב שהוא נשאר בינתיים על כנו.
