45 אירועי הקפות שניות מתוכננים השנה בתל־אביב, אבל האירוע האחד שבוטל מעיד על שינוי צביון מטריד בעיר העברית הראשונה: הלקח של העירייה מאירועי יום הכיפורים וההפרעות לתפילה היה להעניש את מי שהופרעו.
גם אם אנשי ראש יהודי אכן הפרו את תנאי הרישיון שניתן להם – עובדה ששנויה במחלוקת משפטית לגבי מהות המחיצה שהוצבה – מדובר פה בהענשת הקורבן. ההפרעה הקשה לתפילות בכיכר דיזנגוף, ולפי דו"ח המועצה הדתית בתל־אביב גם בלא מעט מוקדים אחרים, הייתה אירוע בריוני אף לשיטת ראשי המחנה הליברלי. אין זה תפקידם של מפגינים לקבל אחריות על פעולות אכיפה, אבל חוטא יוצא נשכר. הנימוק של "שמירה על הסדר הציבורי" היה משכנע יותר אילו ראש העיר רון חולדאי היה מנסה לשמור עליו בעצמו, או לממש את הסמכויות שברשותו כבר בערב יום הכיפורים.
בכלל, ספק אם סעיף האי הפרדה היה מוכנס כתנאי להיתר אלמלא היינו בשנת בחירות מקומיות. גם אם יש מדיניות עירונית עקרונית בנדון, היא לא נאכפה עד השנה. התנאי גם אינו מופיע בהיתרים שניתנו בשנים שעברו לאותו האירוע בדיוק. אלא שחולדאי גם אסר, תקדימית, את ההפרדה בתפילה בדיזנגוף, וגם לא שיגר לשם את פקחיו, מה שהוביל למהומה ברחובות. באותו הקו הוא ממשיך כעת: במקום לאפשר את קיום האירוע תחת אכיפת הכללים בזמן אמת הוא מעדיף עיצום גורף של ביטול רישיונות לכל אירוע שחוסה תחת ראש יהודי, למען יראו וייראו. קשה לקבל את הטיעון שהחלטה כזאת, בפרופיל ציבורי כזה, מנותקת ממסע הבחירות שלו לראשות העיר, שיוכרע בסוף החודש.
חולדאי יודע שקולות הימין והדתיים בעיר ממילא הולכים אליו, בהתחשב בחלופות שבדרך כלל מאגפות אותו משמאל. גם הפעם אורנה ברביבאי לא מציעה גישה הוגנת מזו של חולדאי בנושא הזה, ולכן הוא מנסה לשבור אל הליברלים. ללכת בלי ולהרגיש עם. הוא יסתובב בסוכות וירקוד בהקפות שניות, אבל את הראש של "ראש יהודי" הגיש מנחה לקנאי תל־אביב.
ההחלטה של בית המשפט המחוזי לא להתערב בשיקוליו של חולדאי הייתה פסיקה שמרנית לתפארת, כזו שמקפידה לא להתערב בשיקולי המדיניות של הרשות המקומית. היה אפשר להאמין בכנותה אלמלא השופט מגן אלטוביה ניסה לטעון באופן מביך כי ייתכן שהחקיקה בעניין עילת הסבירות מגבילה את סמכות בית המשפט להתערב בהחלטת עיריית תל־אביב. זהו טיעון מנותק שמתאים לצייצן טוויטר מתחכם ופופוליסט, ולא לשופט מכובד שבסך הכול היה צריך לקרוא את החוק ולגלות שהוא עוסק בראש הממשלה ובשריו, ולא ברשויות המקומיות. אבל מה הם הפרטים אל מול ניסיון התרסה מגושם שמטרתו להראות לתומכי הרפורמה שגלגל חוזר בעולם?
אלא שיודע כל תל־אביבי שהדיון כאן אינו טכני, ואינו עוסק באכיפת תקנות עירוניות, אלא הוא מלחמה על פני העיר וצביונה. אז אפרופו צביון, שווה להזכיר לכל התל־אביבים שחרדים באמת לעתידו של המרחב הליברלי שלהם שדווקא ההקפות השניות הן מנהג תל־אביבי מובהק.
עם כל הכבוד למקורות אצל המקובלים, המנהג הזה חודש בתל־אביב תש״ג 1942 בידי הרב יצחק ידידיה פרנקל, שהיה באותה העת רבה של פלורנטין ולימים רבה של תל־אביב כולה. לפי המסופר, הרב פרנקל הנהיג את היוזמה מתוך הזדהות של בני ארץ ישראל עם הקהילות באירופה הבוערת שאינן יכולות לחגוג. מתהלוכה קטנה ליד בית הכנסת אהבת חסד בפלורנטין התפשט המנהג בשכונות התל־אביביות הסמוכות, ומשם לשאר הארץ.
בעיתון הארץ, למשל, דיווחו בתש״ח, חמש שנים אחרי חידוש המנהג, ש״בשכונות שבדרום תל־אביב הוסיפו מנהג של הקפות נוספות שנמשכו עד שעה מאוחרת״. הדיווח הנרגש, תחת הכותרת ״חג שמחת תורה בסימן הניצחונות״, כלל עדכון על כך שהילדים נשאו לפידים ברישיון, על אף ההאפלה של ימי המלחמה. לפי הרשימה, שר הדתות הראשון, הרב יהודה לייב פישמן מימון, ״ציין בקורת רוח את הניסיון הזה של המשכת ההקפות בצורה עממית אף בליל מוצאי חג״.
גם בשנים שלאחר מכן העיתונות העברית דיווחה בחדווה על התפשטות המנהג. ראש העיר ובכירי הממשלה נהגו לפקוד אותו. בידיעות ההן, ככל שנברתי בארכיון, לא מפורט אם הצעדה נערכה בהפרדה או לא. זה פשוט לא היה הנושא, לא בעיני החילונים ולא בעיני הדתיים, אבל היה ברור שאין אירוע תל־אביבי ממנה. מתל־אביב יצאה תורה ובבני־ברק העתיקו ממנה, לא הפוך. אבל מתש"ג ועד תשפ"ד, הפכו ההקפות השניות מגאווה מקומית לאיום. אומנם זהו איום בעיני מיעוט, אבל כזה שמצליח לסחוף אפילו את ראש העיר. העיר העברית הראשונה אכן משנה את הצביון באופן מצער – רק לא בכיוון שסיפרו לנו.
גל האיומים החדש של יהדות התורה בעניין חוק הגיוס אינו מיועד לאוזני בנימין נתניהו, בינתיים. יצחק גולדקנופף הזהיר בריאיון חג לתקשורת החרדית שיפרוש מהממשלה "בלי לחכות דקה" אם חוק הגיוס לא יעבור. הוא רק לא אמר ממתי צריך להתחיל לספור את הדקה.
גם ההתבטאות של ח"כ ישראל אייכלר, שחשף את שומעיו לכך שהוא חי ביקום מקביל שבו "אין לנו (החרדים) בכלל זכויות, וכל מה שיש לנו זה לשלם מיסים וארנונות", לא הייתה הפעם התמרמרות לאוזני צמרת הקואליציה, אלא דרבון מופרך לקראת הבחירות המקומיות בירושלים.
בעוד כשבוע ייפתח כנס החורף של הכנסת. הדרישה האולטימטיבית של החרדים הייתה גיוס תחילה. אלא שהללו עסוקים בינתיים עד צוואר בבחירות המקומיות, שהפכו למלחמת הכול בכול בתוך המגזר. מי שצריך להגיש את תזכיר החוק בעניין הוא שר הביטחון יואב גלנט, שהודיע כבר לפני חודשיים לנתניהו ולחרדים שפטור מלא אי אפשר לחוקק. אחרי שהושלמה החקיקה בעניין עילת הסבירות גלנט הבהיר שהמחאה ברחובות ובצה״ל לא תאפשר בעיניו קידום של חקיקה חד־צדדית. הייתה הזדמנות אחת לעסקה של פטור לחרדים תמורת הטבות למשרתים, והיא הוחמצה. במקומה הוא מקדם את נוסח החוק שקוּדם בממשלת החילופים נתניהו־גנץ.
הנחת היסוד של גלנט אומרת שיושב ראש המחנה הממלכתי בני גנץ יתקשה לתקוף בחריפות מתווה דומה לזה שהגתה הממשלה שהוא היה שותף בה. גם החרדים לא יוכלו להתכחש למה שאישרו אז. אלא שגנץ מתכוון בהחלט להתנגד, בטענה שהממשלה ההיא גם הבטיחה קידום של מתווה השירות לכול. החרדים מצידם מזכירים שזו הייתה ממשלת פשרה ואין ברירה, ולא ממשלת ימין על מלא שלמען הקמתה נגררו למדבר האופוזיציוני בקדנציה הקודמת.
בשבועות האחרונים התקיימו בעצלתיים השיחות בציר שמוביל מזכיר הממשלה יוסי פוקס מול נציגי החרדים. את הגישה המעשית של ש״ס מייצג אריאל אטיאס, שקיבל מהרב עובדיה יוסף את ״תיק הגיוס״ לפני יותר מעשור, ערב פטירתו של מרן, וממשיך להחזיק בו גם כשראשו ורובו בעסקים. את הפלג הקיצוני של יהדות התורה מייצג מאיר פרוש, שמקדיש את ימיו לאחרונה למלחמת הרשויות המקומיות. בעיקר הוא נאבק מול אריה דרעי, שמאתגר אותו בכמה ממעוזיו, ובראשם העיר אלעד, שש"ס מריצה בה מועמד נגד ראש העיר המכהן ישראל פרוש, הבן של.
לכן, על אף הטקסטים הלוחמניים, כאב הראש הקואליציוני של תחילת המושב לא יעלה מצד החרדים, אלא מכיוונו של השר איתמר בן־גביר, שכבר שחרר את עצמו מראש מהמשמעת הקואליציונית עד למילוי דרישותיו בעניין האסירים הביטחוניים והמלחמה בפשיעה. אבל הבחירות המקומיות יסתיימו בסוף החודש, והחרדים, שנשטפים בפטפטת של ראיונות חג והתלהמות במסעות הבחירות המקומיות, עלולים לגלות שהם כבר גבוה מדי על העץ. אם בן־גביר יטפס גבוה יותר, גם להם יהיה קשה לרדת.
