נער הייתי גם זקנתי, וכבר הספקתי אי אלו פעמים להגיע בחגיגיות אל הקלפי כדי להטיל את הפתק הנכון והצודק כל כך לתפיסת עולמי, ולהתעורר בבוקר למחרת כדי לגלות שהמפלגה עם האוריינטציה הציונית־דתית, הלאומית, הליברלית והמכילה שבחרתי מביטה במשקפת על אחוז החסימה מהצד התחתון. בין מצביעי הרב חיים אמסלם, מימד, איילת שקד והימין החדש מחבר קו אחד: פעם אחר פעם מתגלה הפער העצום בין ציפיותיו ותחושת צדק ובין קריאה נכונה של המפה הפוליטית ושל דפוסי ההצבעה בציבור בכלל, ובכיפות הסרוגות והנגזרות הלייטיות, בואכה הדתל"שיות, בפרט.
נראה שהשנה האחרונה הציבה את האתגר הגדול ביותר שהדור שלנו הכיר בכל מה שנוגע לקיום חברה משותפת במדינת ישראל. מראות הזוועה של יום כיפור חיזקו את האתגר הקשוח שניצב בפנינו בכל מה שקשור ליחסי דת, מדינה וציבור בתוך האתגר החברתי הגדול הזה.
לכאורה זו הזדמנות פז לציונות הדתית הליברלית לשבור את תקרת הזכוכית הפוליטית שניצבת מעליה יותר משלושים שנה. לא במקרה, רוב יוזמות הפיוס והניסיונות לגישור ולהידברות מובלות בידי אנשי הציונות הדתית על כל פלגיה. הרגש שנשמע בריכוזי האוכלוסייה שלהם הוא שאיפה לפשרה, אפילו במחיר של ויתור. בציבור הזה התפתחה ההבנה שהחבל נמתח יותר מדי, שהמחיר שהחברה הישראלית משלמת גבוה מאוד, ושיש איום עצום על די־אן־איי שותפות הגורל הישראלי, ששרד מבחנים עצומים כמו ההתנתקות והסכמי אוסלו. כל אלו מייצרים שילוב שהופך את הפוטנציאל להחזרת הכוח המוביל אל ידיים מתונות במחנה לאפשרית יותר מתמיד.
כדי שזה יקרה נדרשת הכרה בעובדה שפוליטיקת הזהויות השבטית־מחנאית היא חלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות בציבור היום. אפשר לאהוב את זה ואפשר גם לא, אפשר ורצוי לרצות לשנות את זה, אבל התכחשות למציאות הזאת תוליד מצב שבו הצד הליברלי ימשיך לנוע בתוך תיבת תהודה שלא מצליחה לחצות נתיבים ולגייס תמיכה.
ההצלחה הפנומנלית של ערוץ 14 היא לא רק במספרים, אלא גם בחיבור בין אוכלוסייה דתית־לאומית ובין הפריפריה סביב סדר יום משותף – החלום הבלתי מושג של הציונות הדתית עד כה. ההישג הזה נובע לא מעט מההכרה בכללי המשחק – ולא פחות חשוב, מכיבוד הכללים הללו.
הציונות הדתית המתונה צריכה להכיר בכך שסמלים מייצגים משהו הרבה יותר רחב לציבורים גדולים; להבין שלכל מילה, צודקת ככל שתהיה, יש גם סאב־טקסט וניואנס שמלווים אותה ומתפרשים אחרת בכל בית גידול. היא בעיקר צריכה להציץ מדי פעם במראה לבדיקה עצמית: האם לא התאהבנו יתר על המידה בהתכבדות בקלונם של אחרים – במקרה הזה אחרים שהם גם הקהל מתוך המחנה, שהיינו רוצים שייתנו את הכוח לנציגים המתונים יותר?
אין משמעות הדבר שצריך לוותר על עקרונות הליבה או לתמוך במעשים לא ראויים. הקרב הפומבי האמיץ נגד הדעות הקיצוניות שזלגו פנימה במשמרת הנוכחית קריטי ומעורר גאווה ותקווה. אך לטקסטורה של השעון המעורר יש משמעות ארוכת טווח, כדי לגייס תמיכה שתתבטא בעתיד גם בקלפי. זה נכון במיוחד בתקופה שהציבור הדתי־לאומי נמצא בה תחת מתקפה חזיתית – לעיתים גם נבזית – מצד לא מעט אנשים שרק חיכו לרגע החולשה הזה כדי להכות במגזר ובפעולותיו, כדי להביא אל המיינסטרים הישראלי את האיבה הזאת. אגב, הם מצליחים.
"הסמוטריצ'ים" לא חטפו ולא גנבו שום דבר. הם ניצלו בחוכמה רבה את המערך הפוליטי לאחר "ממשלת השינוי", ובעזרתו קיבלו את הגה הספינה. הם מנתבים אותה כעת לכיוון שהם מאמינים שיש לנוע אליו. אני חושב שהם טועים, ואני חושב שהתקופה הנוכחית מעידה בבירור מדוע הקו הזה מוביל למבוי סתום כמעט בכל תחום שאפשר לשים עליו את האצבע, אך הם לא אויב שצריך להכניע, ואני לא חושד שהם בעלי כוונות זדון. זהו כוח פוליטי שצריך לשוב לאמות המידה האמיתיות שלו.
מובילי הקו המתון צריכים להמשיך בהסתערות לכיוון המושכות ולנצל את ההזדמנות ההיסטורית כדי להנכיח את הקול הזה במרכז השיח. אך בלי מבט מפוכח על המפה הפוליטית הישראלית, תימשך האשליה המתסכלת שבה הם הולכים לישון עם משנתם של הרבנים יהודה עמיטל ויונתן זקס, אך קמים בבוקר למציאות שבה האגף החרד"לי זוכה להשפעה גדולה הרבה יותר על חייהם ועל עיצוב מערכת היחסים בין המגזר הדתי־לאומי לשאר החברה הישראלית.
