רק אחרי קריאה שלישית בטורו של אריאל שנבל הצלחתי לשים את האצבע על מה שהפריע לי בו: על כל העובדות שהציג יכולתי לחתום בעצמי. הבעיה הייתה במסקנות – או יותר נכון, באיום המרומז שהשתמע מהן.
העובדות מדויקות בהחלט: רוב הציבור בציונות הדתית, ובכלל זה הבורגנית־ליברלית כהגדרתו, בחר להצביע לציונות הדתית גם אם לא התחבר לכל נציגי המפלגה. יש קשר משפחתי ואידאולוגי קרוב בין תושבי יהודה ושומרון לחברי הציונות הדתית במרכז הארץ. שנבל עוד הדגיש בצדק שיש תופעות קיצון בהתיישבות שרוב התושבים מתנגדים להן, ושאין להכליל את כולם בעוון של מעטים.
אך על אף כל העובדות האלה בחר שנבל להוציא שני כרטיסים צהובים: הראשון היה למנהיגי הציונות הדתית, כשהזהיר שאם תימשך ההקצנה תאבד המפלגה את מצביעיה. השני היה למתיישבים ביהודה ושומרון, שלפיו יאבדו את מי שמגן על ההתיישבות בערי המרכז בקניון, במקומות העבודה וברחוב.
נכון, נהוג לחלק את הציונות הדתית בין תושבי המרכז לאלה שגרים בהתנחלויות, אבל החלוקה לפי הקו הירוק היא בדותה. היא יציבה ורצינית כמעט כמו שלושה הדגלים שהבדילו בין עזרת הגברים והנשים בכיכר דיזינגוף. זוג צעיר בורגני וליברלי מהציונות הדתית שגר היום בפתח־תקווה היה יכול בקלות לבחור לגור בלשם או בברוכין, בדיוק כפי שתושבי אלקנה, רחלים או עפרה היו יכולים למצוא את עצמם בגבעת־שמואל או בגבעתיים.
מקום מגורים נבחר על פי רוב מתוך שיקולי תקציב, קרבה להורים או לחברים, וכן נגישות נוחה למקום העבודה. הקו הירוק או האידיאולוגיה לגור דווקא במרכז הארץ היא לא אחת מהסיבות המכריעות בדרך כלל. ערכי הציונות הדתית לא רואים בקו הירוק קו הפרדה אידיאולוגי. ממילא, גם ההתלבטות בין איילת שקד לבצלאל סמוטריץ' לא הייתה משתנה בהתאמה למועצה שבחרת לשלם לה ארנונה. רוצה לומר, גם מי שגר באריאל או בעלי היה יכול לחשוב שאיתמר בן־גביר קיצוני מדי צבלי להעתיק את מגוריו לאזור צומת גהה.
הקו הירוק הוא אשליה מזווית נוספת: ההגנה על ההתיישבות ביהודה ושומרון מול מי שניזונים מכלי התקשורת בלבד חשובה בכל מקום. האיום המרומז שיש דברים שלא ימשיכו להגן עליהם יוצא מתוך נקודת הנחה שתושבי ההתנחלויות ספונים בגב ההר ולא עובדים בגוש דן, לא קונים בקניונים ולא לומדים ומלמדים באוניברסיטאות ברחבי הארץ. עבודת ההסברה חשובה, אבל בניגוד לחזון אוסלו, תושבי ההתנחלויות לא צריכים דרכון כדי להגיע לעזריאלי או כדי לעבוד באיזה משרד הייטק, שבו יפגשו אנשי שמאל שבטוחים שהם גוזלי אדמות ותקציבים. יבורכו תושבי המרכז על ההסברה שהם עושים, אבל אני לא בטוח שהם עוסקים בה יותר מהמתנחל הממוצע.
במאמרו הזכיר שנבל את ההתלהבות של ח"כ לימור סון הר־מלך (עוצמה יהודית) מעמירם אוליאל. יכולתי להוסיף עוד כמה דוגמאות, כמו הבושה שחשתי כשראיתי שראש המטה של בן־גביר מוכר ארבעת המינים כמו נער בן 14 שחוסך לקניית אופניים חשמליים; העצבים שחשתי כשבן־גביר עצמו הבטיח "תפילת תגמול" בערב חג סוכות; ובכלל, אני לא מתלהב מהתבטאויות שמגבירות את הקיטוב והשנאה לחינם.
במקרים אלה אני יכול להציג הצעה פשוטה למי שחשים אי נוחות מול חבריהם החילונים או אלו משמאל: לא להגן על זה. זה שלשר האוצר ולשר לביטחון לאומי יש כיפה סרוגה על הראש לא מחייב אותי להגן על כל מה שהם אומרים או עושים. קל וחומר, כשזה מגיע לטרור יהודי, אירועי תג מחיר או פגיעה בחיילי צה"ל.
אפשר להסתפק במענה פשוט: "שמע, צודק לגמרי. אין לי מה להגיד על זה". זה מה שאני עשיתי, לדוגמה, כשתומכי ליכוד שאלו אותי איך אדם עם כיפה סרוגה כמו נפתלי בנט משקר לבוחריו. זה מה שעושה תומך ליכוד שמתבייש כששואלים אותו על יציאה חדשה של טלי גוטליב או איציק זרקא. זה מה שעושה חרדי כששואלים אותו על הצעת חוק של יצחק גולדקנופף או אורי מקלב שהוא מתנגד לה.
אם בבחירות הקודמות, כפי שצייץ שנבל בזמנו בטוויטר, הבורגנים הליברלים במרכז הארץ תמכו בבצלאל סמוטריץ' וברשימה שמאחוריו רק בגלל "צווחות השמאל המוגזמות וההיסטריות" שגרמו "לציפוף שורות", נראה לי שנוספו מאז עוד אלפי סיבות לציפוף שורות. תשעת החודשים האחרונים הוכיחו שמי שרוצה לשנוא את האחר לא מתעניין באמת במקום מגוריו. המפגינים בקפלן לא מבחינים בין בובו גבה־קומה לסרט סמלי, בין התנחלות לגרעין תורני; בין מנכ"ל קהלת למנכ"ל מכון חותם, בין התומכים ברפורמת הכשרות של מתן כהנא לתומכים ב"כהנא צדק". ריבונו של עולם, ביום כיפור חלקם לא הבחינו אפילו בין ישראל זעירא ובין המפגין שיומיים קודם לכן עמד לידם בקפלן.
תושבי מרכז הארץ יכולים להצביע לאיזו מפלגה שירצו, להגן על כל המעשים שיבחרו להגן עליהם. אין צורך לסמן את הקן הירוק בתור זה שמבדיל בינינו. את המריבות בתוך הציונות הדתית על ספר תורה בעזרת נשים או אם בני עקיבא יהיה מעורב או נפרד נמשיך לקיים באהבה גדולה משני צידי הקו הירוק. כמו שנכתב בטור בצדק, אנחנו משפחה – ואת המריבות האלה עושים בבית.
