יום ראשון למילואים. השעה 22:00 ואני ער מ-6:00 בשבת .
המצב קצת אבסורדי, אבל אני נמצא כרגע "בחופשה" יחסית למה שעברנו ב-24 השעות האחרונות בעוטף עזה. פה במילואים כולם לחוצים ורק אני מבסוט שסוף סוף אפשר קצת להשלים שעות שינה ולעכל את הטירוף.
לאט לאט עונה לשיחות והודעות של אנשים ששואלים לשלומו של אבא שנפצע בשדרות. קיבלתי הבוקר בשורה קשה מנשוא על חבר נוסף וקרוב שנפל בקרב על נחל עוז.
הרגשות מעורבים וקשים, אבל לא עכשיו הזמן לספור אבדות ולעכל סיטואציות. עכשיו זמן מלחמה, עכשיו מחזירים את הכבוד הלאומי ונוקמים את דמם של חברינו שנפלו על קדושת הארץ הזו.
זרקתי את הנפש הצידה, את הכאב את הדאגה ואת החרדה לשלומם של קרוביי, עכשיו יש משימה והיא להיקרא לדגל ולהתייצב למילואים. כל אשר יאמרו לנו נעשה. מקווה גם שנחזור לשלום ושהאירוע יהיה מאחורינו .
ובנינו גם מקווה שאזכה להיות שליח מצווה לנקום את דמם של אחיי תושבי העוטף.
