מבצע "חרבות ברזל" נכנס ליומו השני, ובינתיים הוא מדאיג. מאוד מדאיג.
מה שחווינו כאן בשבת האחרונה היה אירוע אסטרטגי ועלול להתגלות כשובר שוויון, בשל קריסה מוחלטת של ההרתעה הישראלית – הן בתודעתם של הישראלים פנימה והן בתודעת האויב.
אזרחי ישראל שהלכו לישון בליל שבת קודש וחג שמחת תורה בפיג'מה ולא יכלו להעלות על דעתם שהם יפקחו את עיניהם בבוקר אל קנה של רובה, ומחבלים בחדר השינה, ושבמשך שעות רבות וארוכות אף אחד לא יושיט להם יד לעזרה בממשלה ובצבא ההגנה שלהם.
אין אזרח ישראלי שעצם עין בלילה שבין שבת לראשון, מהלם. מבהלה. מתחושת אבל מצמיתה. מהפחד לקום בבוקר אל קנה של רובה. בעזה עומת זאת, חגיגות ניצחון, גאווה, זינוק בתחושת המסוגלות ובתחושת הביטחון – המצעדים ברחובות מציגים לראווה "שלל אנושי", את אחינו בני ישראל שנפלו בשבי. המציאות הביטחונית כפי שהכרנו אותה עד כה קרסה.
הסנטימנט הבינלאומי תומך בישראל, אבל עם מגדלים מוארים לא משקמים הרתעה, ולא קונים בעלי ברית במזרח התיכון. האשראי הבינלאומי של ישראל הוא לתקופה מדודה. הוא יפוג ביחד עם השתנות סדר היום וכותרות העיתונים בעולם.
מי שעוד צופה בנו ובוחן את תגובתנו הם אויבנו מאיראן ומלבנון, כמו גם האויב הפנימי הערוך בתוככי ישראל. התגובה של ישראל בעזה עשויה להשפיע משמעותית על המוטיבציה שלהם לפתוח מולנו חזיתות נוספות.
כללי המשחק השתנו בשבת שמחת תורה מן היסוד, על ממשלת ישראל לשקף זאת מיידית בתגובתנו; לא בא בחשבון שישראל תעדכן מראש באיזה אזורים בעזה היא תוקפת, לא בא בחשבון שמחבלים יקבלו טיפול רפואי ויצאו מכאן חיים. צריך למחוק את המוסר הצבוע שהביא אותנו עד הלום.
ממשלת ישראל צריכה לשנות את הגישה, באופן מיידי ודחוף. התגובה שלנו בעזה תכריע את גורל המערכה, גם בצפון. ככל שהתגובה הישראלית למבצע בעזה תתאחר, כך אנחנו מזמינים עלינו חלילה הן את המערכה בצפון, הן את ההתקוממות הפנימית, וכמובן בסוף את מה שאמור להיות חלילה מכת המחץ של המערכה מול איראן.
מבצע צבאי מוגבל לא יספיק, אפילו אם קוראים לו מלחמה. גם לא תקיפות חוזרות ונשנות שיביאו בסופו של דבר למשבר הומניטרי ולקריאה בינלאומית "לצדדים" להימנע מ"אלימות נוספת", גם לא לחימה ארוכת טווח שתמוטט את הכלכלה הישראלית, וחלילה תסב לנו אבידות כבדות. בוודאי שלא באה בחשבון בשום פנים ואופן כניסה קרקעית של חיילינו אל תוך מלכודת שאפשרנו לאויב לשכלל במשך שנים.
למעשה, כל תוצאות מלחמה מסוג "הגנה על גבולותינו" ומכה כואבת לאויב, משמעותם הפסד לישראל. כדי לשקם את ההרתעה הישראלית המרוסקת ולהגן על עצמנו, תוצאות המלחמה הזו צריכות להיות שינוי אסטרטגי במזרח התיכון. שינוי של גבולות. שינוי של תזוזות אוכלוסייה. המכה צריכה להיות כואבת, חד משמעית ובלתי נשכחת.
עם ישראל מצפה לראות את צה"ל משטח את עזה. בנוקאאוט. בפצצה מהסוג שמשטח שטח גדול בזמן קצר. זה לא עניין של נקמה, אלא שבזה תלוי גורל המערכה. יום הדין הגיע, ואיתו הארסנל שהכנו ליום מסוג זה. אם לא נעריך נכון ולא נגיב נכון למשמעות של יום דין, הוא חלילה ירדוף אותנו.
רק לאחר שיטוח של עזה אפשר להכניס לשם את לוחמינו קרקעית, וגם אז זה לא יהיה פשוט.
במקביל צה"ל צריך לשקול מכת מנע בלבנון, גם היא בעוצמת ארסנל יום הדין. מכה משתקת. מכה שאין ממנה תקומה לאויב. רק אז יש סיכוי שהחזית הפנימית בעורף לא תייצר מראות מהסוג שראינו בדרום, ורק אז ניתן יהיה להתפנות להתמודדות בחזית האמיתית והקשה, והיא החזית האיראנית, שמנסה לשתק ולייתר את האפשרות של ישראל להגן על עצמה ביום הדין.
התכנית הזו היא הסיכוי היחידי גם לשרידותה של מדינת ישראל, וגם עבור המזרח התיכון, שרק "איפוס" מחדש של הגדרות חוקי המלחמה הנהוגים בו, ושיקום מעמדה של ישראל, יאפשר חזרה של אנושיות אליו.
זוהי מלחמת העצמאות שלנו.
