ההתקוממות הדרוזית נגד חוק הלאום הזכירה לי סיפור ששמעתי מפרקליט ידוע על אישה ערבייה שנזקקה פעם לשירותיו. כשהגיעו לעניין התשלום היא גילתה לו שאבות־אבותיה יהודים, וביקשה הנחה. הפרקליט השיב בשלילה, והסביר שגם ללקוחות יהודים גמורים הוא לא עושה הנחה, אז מה פתאום שיעשה לה.
והנמשל: יש גם יהודים רבים שזועמים מאוד על חוק הלאום. אם עדיין מותר לתומכי החוק להתווכח איתם, מותר להתווכח גם עם הדרוזים. הם בני ברית ותיקים שלנו, לוחמים איתנו כתף אל כתף במערכות ישראל, אבל בעניין חוק הלאום הם טועים. במשך שבעים שנה הברית איתם התבססה על הכרתם באופייה היהודי של המדינה, ופתאום הם מיישרים קו עם חסידי חזון מדינת־כל־אזרחיה.
לא, אני לא הולך לכתוב כאן שהדרוזים הוסתו על ידי השמאל. יש משהו מתנשא בטענה הזו, שמייחסת להם חוסר עצמאות מחשבתית. מצד שני אין הסבר ברור לתהייה מה בדיוק הקפיץ אותם בחוק אחרי שכבר עבר בכנסת. מדוע הם שתקו לפני שהחוק עבר? הוא הרי התבשל כל־כך לאט. סעיפים מרכזיים בו צונזרו או רוככו בלחץ מתנגדיו. ייתכן שהיה צריך להצמיד לו חוק מיוחד בעניין ברית הדמים הציונית־דרוזית, אבל אז הייתה מתעוררת בוודאי גם מחאה בדואית וצ'רקסית נמרצת, כך שהימין וממשלתו לא היו חוסכים לעצמם סערה דומה, לכל היותר משנים קלות את כיוון הרוח.
לאופוזיציה ולשלל ערוצי התקשורת שלה אין היום בעיה לרקוח מהומת אדירים מכל זוטה. בשבוע שעבר הפיקו יש מאין את מהומת חוק הפונדקאות, השבוע את הסיפור הדרוזי, ומי יודע מה יארגנו בשבוע הבא. עצומת מפכ"לים בדימוס נגד ביטול שיעורי הבית על ידי נפתלי בנט? חסימת כבישים של ארגוני נשים עקב התמהמהותו של ראש הממשלה לגנות את איתן ברושי?
ברשתות החברתיות רץ מפעם לפעם סרטון וידאו ישן אך עדיין משעשע על האבל הכבד בצפון קוריאה עם מותו של השליט הקודם, קים איל סונג. רואים בו המון גדול שמתייפח מרה בהשפעת דינמיקה קבוצתית. קשה להאמין שכולם כה כואבים את לכתו של אדם שלא הכירו אישית, אבל הכאב בכל זאת אותנטי. אין בו היגיון, אך הוא לא לגמרי מזויף. פחות או יותר זה גם מה שקרה עם חוק הלאום: רק חלק זעום מהמוחים נגדו זועמים עליו בגלל תוכנו. הרוב המכריע נסחף עם העדר. הוא לא קרא את החוק, לא התעמק בו, אלא זרם בבלי דעת עם גלי המחאה. הם נוסכים בו תחושת שייכות למחנה אבלים גדול ונאור, שוחר דמוקרטיה, שהתקשורת חפצה ביקרו.
בניגוד לטענות הלעוסות, חוק הלאום אינו אות להתנפלות ממסדית על זכויות המיעוטים. שערה משערות ראשם לא תנשור עכשיו בגללם, אלא אם כן הם ימרטו אותן בעצמם בגלל התמסרותם לשמועות שווא זדוניות. חוק הלאום הוא בסך הכול רישום בטאבו של אמיתות יסוד שהיטשטשו מעט במרוצת השנים. הוא לא נועד לעשוק או לנשל את ערביי ישראל, ודאי לא את הדרוזים, רק להזכיר נשכחות: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולא של אף לאום אחר. יחד עם זאת היא עדיין "מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום", ככתוב במגילת העצמאות, ומקיימת "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
מדוע המילה 'שוויון' לא מופיעה בחוק החדש? כי הוא כבר נגזר מחוק יסוד אחר ובעיקר מפני שלשוויון לא נשקפת כאן כל סכנה. שופטי בג"ץ והיועמ"שים אינם אורבים לו חדשות לבקרים כפי שהם אורבים לערכי ההתיישבות. אין צורך לחזק אותו, הוא כבר חזק מאוד.
אם הדרוזים ימשיכו למחות נגד החוק, על לא עוול בכפי מחוקקיו, הם ידחקו עצמם אל המקום העגום שבו תקוע השמאל היהודי. עיקר מומחיותו לאחרונה היא הפקת מיצגי זאב־זאב ומופעי קולולם של בכי מאולץ, רוב מהומות על לא מאומות. במקום עצרת מחאה בתל־אביב עדיף לקיים בדליית אל־כרמל ובעוספייה ערבי קריאה של החוק החדש. אחרי כל הרעש הגדול, מותר לעיין בו בשקט, ולהירגע.
