אז אחרי הפסקה קצרה הנני כאן, שוב איתכם. תודו שהתגעגעתם. אני מבינה שפספסתי את הדיונים הלוהטים על חוק הלאום ועל סוגיית הפונדקאות, ואם להודות על האמת, לא ממש מחיתי דמעה על ההפסד. עשיתי אחד ועוד אחד, והתוצאה שהתקבלה הייתה שיש לי הפריווילגיה לכתוב פחות או יותר על מה שבא לי. לכן החלטתי להקדיש את הטור לשבחי הנורמליזציה. כן, המילה הרעה הזו שבעזרתה מגנים בשמאל את השלב השני והזוועתי של אקיבוש: הפיכת המציאות שהם מגדירים כשוד אדמות הפלסטינים, למצב נורמלי.
בעודי יושבת ומנרמלת את הכיבוש בסניף קופת חולים באפרת, התקשרה אליי נעה מאלי (26), תושבת כפר־אלדד ואם לשניים, וסיפרה לי על פרויקט הגמר שלה במחלקה לאדריכלות בבצלאל: הארכת קו הרכבת הקלה מצומת המנהרות לצומת הגוש דרך בית־לחם ואפרת. תגידי שוב? כן, מה שאת שומעת. רכבת לגוש עציון, דרך בית־לחם ואפרת. "למה חשבת שזה יעניין אותי?" אני שואלת, והיא משיבה: "כי אני קוראת אותך".
כשחזרתי אליה כדי לדווח שהעורך אישר ושיש אור ירוק, היא שתקה כמי שכפאו ווטסאפ. זה היה מוזר. אנשים בדרך כלל מתלהבים כשחוזרים אליהם כדי לומר להם שהסיפור שלהם מעניין. "צריך לתאם מתי אגיע לראות את התערוכה, נביא צלם ונראיין אותך", סימסתי לה. אחרי יום (!) היא כתבה לי 'אוקי' יבשושי כזה, עם יו"ד אחת, יתומה. כמעט נעלבתי. ואז עשיתי שתיים (נורמליזציה) ועוד אחת (רכבת טרנס־כנענית), והלכתי לפגוש אותה.
לצאת מהמנהרות
"האמת שנבהלתי", אומרת לי מאלי בחיוך כשאנחנו נפגשות בתערוכה שלה. "יש לי הרבה יותר שאלות מתשובות ביחס לפרויקט הזה, שכשמו כן הוא 'מעבדות'. קרקע לניסויים ותהיות. ההנחה הבסיסית שלי היא שגם המתנחלים וגם הערבים הולכים להישאר פה, זו עובדה מוגמרת. אני לא איזו ביטחוניסטית, אבל לא נראה לי שמישהו הולך לזוז. מפה חייבים להתחיל לעבוד. זה סכסוך ארוך שצריך להתחיל לגעת בו. אני אישית מרגישה שעד השנתיים האחרונות חייתי בעצימת עיניים. זה סכסוך שאני חיה בכל יום, ובתקופות מתוחות יותר אני ממש מפחדת, אבל אף פעם לא חשבתי באמת על שאלות כמו 'מה יהיה עם זה' ו'לאן זה הולך'. צריך להתקדם ולהפסיק עם חוסר הוודאות. הסטטוס־קוו רע לשני הצדדים".
את השינוי המהותי בתפיסתה זוקפת מאלי לזכות מרכז "שורשים ג'ודור" בצומת הגוש, שנולד משיתוף פעולה בין תלמידי הרב מנחם פרומן ז"ל למנהיגים פלסטינים מקומיים. בשנתיים האחרונות, מספרת מאלי, היא פוקדת אותו בקביעות. "זה מקום שיהודים וערבים נפגשים בו בלי לטשטש זהויות, ונוגעים בנקודות הכי כואבות. עצם המפגש הכי פשוט – לפני שיח, לפני הידברות, רק המפגש – שינה בי משהו מהותי. קודם כול הכרתי בזה שהם פה. זה שלב הכרחי, לראות אותם. וגם הם צריכים לראות אותנו. אין מה לעשות, אנחנו הולכים לחיות באותו מרחב, ואנחנו צריכים להתחיל לחשוב איך זה יקרה, ויפה שעה אחת קודם. אז אולי היום זה נראה הזוי לחשוב על רכבת קלה שתעבור גם בבית־לחם וגם באפרת – אבל הרי בעולם התכנון והתשתיות חושבים על דברים עשרות שנים מראש ומקבלים החלטות".
מה שהניע את מאלי לקחת את הנושא ברצינות היה צירוף מקרים מעניין במיוחד. "כשהתחלתי לעבוד על הנושא הזה בסטודיו, הרמתי טלפונים והגעתי לתוכנית אב לתחבורה בירושלים. ענה לי אמנון אליאן, שאחראי שם על תחום קהילה וחברה, ושאלתי אותו האם מתכננים רכבת קלה מצומת המנהרות לגוש. הוא אמר לי 'לא, אבל חכי שנייה אני אברר לך'. אחרי כמה דקות הוא חוזר אליי: 'את לא תאמיני, נכנסתי הרגע לחדר שהתקיימה בו ישיבה ראשונה על הארכת קו הרכבת הקלה לצומת גוש עציון' (כמובן, לא מדובר כרגע על מעבר דרך בית־לחם, כמו בתוכנית של יעל; ב"ק). התרגשתי, והוא הוסיף: 'פה זה לא פוליטיקה, אנחנו תחום יישומי – אם זה הגיע לפה זה אומר שמתחילים לחשוב על דבר כזה'. הסיפור הזה נתן לי דרייב כי הבנתי שבאמת מתחילים לחשוב על זה. בבחירות האחרונות גם קיבלנו סמסים עם הבטחות בחירות, ובאחת מהן נכתב על רכבת קלה לגוש עציון.
"רציתי לבדוק האם אלו דיבורים בעלמא כדרכן של הבטחות בחירות או שיש דברים בגו. מבירור קצר שערכתי גיליתי שח"כ שולי מועלם־רפאלי פועלת בעניין הקמת רכבת לגוש עציון, ואף נפגשה עם סמנכ"ל מוריה אלי שמואליאן ועם מהנדס החברה. כששאלתי אותה מה דעתה על תכנון קו רכבת שיעבור דרך העיר בית־לחם, היא השיבה: "בהסתכלות לטווח הרחוק, רכבת לגוש עציון הכרחית מאוד. כבר כיום העומס בציר 60 בלתי נסבל. הצורך ברכבת רק יגדל כשישראל תחיל את ריבונותה במרחב שמדרום לבירה. הרכבת תשמש את האוכלוסייה היהודית בגוש עציון ואת האוכלוסייה הערבית בבית לחם. דו־קיום כפי שקיים במרכזי הקניות בגוש עציון יכול להתקיים גם בתחום התחבורה. כולם ירוויחו מזה".
בשלב מוקדם של לימודיה הבינה מאלי שהיא הולכת להתעסק בגוש עציון. "רוב העבודות פה עוסקות בירושלים ובתל־אביב", היא אומרת. "בשנה ה' קצת התרחבנו צפונה ודרומה. לי היה ברור שאני רוצה לעסוק במשהו משמעותי, שתהיה לי בו מוטיבציה וקרבה. הייתי מטופלת אצל דפנה מאיר, ממש בקטנה, וביום שהיא נרצחה כתבתי למרצה שלי שחייבים לעשות משהו עם צומת הגוש. המקום הזה בוער. זה מקום מרכזי וטעון. גם בתקופות קשות עובדים ברמי לוי יהודים ופלסטינים יחד. חשבתי שזו נקודה שאפשר להתחיל ממנה. התחלתי לעשות תצפיות על הצומת. ראיינתי עוברים ושבים, והיה מדהים לשמוע ששני הצדדים מפחדים. היהודים אומרים 'דריסות, פיגועים, פחד א־לוהים', והערבים אומרים 'יותר מדי חיילים, אם אני מתקרב מורידים אותי, פחד א־לוהים'. שני הצדדים מתארים אותה מציאות. אני לא אומרת ששני הצדדים אותו דבר, אבל הבנתי שצומת הגוש הוא נקודה חזקה ופוטנציאלית במרחב הזה, ומצד שני שהיא לא מפותחת. מבחינתי צומת הגוש חייב להתבסס על שיתוף אמיתי. תכננתי פה מרכז גדול, מוקד מסחר ורפואה, שתושבי האזור יוכלו להמיר בו את הנסיעה שלהם אל העיר כשהרכבת תגיע לשם. המקום הזה ממש יכול לגדול".
מועצת גוש עציון תרצה לקדם שיתוף פעולה יהודי־ערבי?
"אני לא יודעת. השוק זה דבר מאוד חזק. רמי לוי מרוויח, לא אכפת לו מי הם הקונים שלו".
שוק חופשי?
"לא בטוח. אולי יהיה צריך לתת תמריצים גם לערבים שיפתחו עסקים".
שוב אדונים ומשרתים?
"כשיצאתי לתצפיות בצומת הגוש זה מאוד צרם לי. הבוסים יהודים, הפועלים הפשוטים ערבים, הקונים גם וגם, תלוי בתקופה. כמובן שהיום המצב מנציח את הערבים כחלשים ואת היהודים כחזקים, אבל אני לא רוצה שזו תהיה האוטופיה שלנו. מרחב משותף חייב להתבסס על שיתוף אמיתי. אנחנו הולכים לחלוק מרחב משותף, אז צריך גם לחלוק תשתיות משותפות. בעקבות אוסלו סללו את כביש עוקף בית־לחם, כביש המנהרות, ואפשר לראות מבחינה גיאוגרפית שהדרך שעוברת בבית־לחם, על קו פרשת המים, היא הכי הגיונית. לא סתם הדרך ההיסטורית עברה שם. כדי לבנות את כביש המנהרות היה צריך לחשוב על פתרונות הנדסיים מורכבים, שתי מנהרות וגשר, וכמובן יש לזה משמעויות כלכליות אדירות. בית־לחם זה מקום קלאסי להעביר בו רכבת. יש בה מוקדי תיירות חשובים – קבר רחל וכנסיית המולד – בתי מלון, אוניברסיטה, הרבה תושבים ומוקדי מסחר. זה משהו שיכניס הרבה כסף לעיר.
"האופציה השנייה, שהיא כמובן האופציה שעליה חושבים כרגע מבחינה תכנונית, היא להעביר את הרכבת בצורה דומה לכביש המנהרות. זה כל־כך הרבה כסף, זה אבסורד. שוב פעם לתכנן רכבת עוקפת בית־לחם? אני רוצה תכנון עם מחשבה איך המרחב הזה ייראה בצורה הכי נכונה ליהודים ולערבים כאחד.
"כמובן שעולות פה המון שאלות. זה באמת נשמע הזוי. אני לא איש ביטחון, אני אשת תכנון, אני אומרת מה שההיגיון התכנוני אומר. חומות, גדרות והפרדות זה דבר שמביא איבה, ולא תמיד ביטחון. אולי לקברניטי המדינה או התחבורה התוכנית הזו תיראה הזויה, אבל אני לא מרגישה שכרגע יש לנו אסטרטגים שמתכננים את העתיד שלנו עם מלוא האחריות. אני מבינה היום שגם אם החלום הרטוב שלנו הוא שיהיו פה רק אנ"ש, זה לא יעזור. זאת לא המציאות. מי שרוצה באמת לקחת אחריות על מה שקורה פה, צריך לתכנן תשתית משותפת לכל האנשים באזור".
איך העבודה שלך התקבלה במרחב הבצלאלי?
"אני אפרגן למנחים שלי ואומר שהם ממש הלכו איתי, למרות שהפרויקט מנוגד מאוד לדעות האישיות של חלקם. בעיני אחת מהמרצות שלי התנחלות זו מילה גסה. אז אני מעריכה את ההליכה שלהם איתי, והתוצאה זכתה להערכה רבה. אני שמחה על הדיון שהעבודה שלי עוררה, אבל התהליך לא היה פשוט. נדרשתי לחשוף משהו עמוק מעצמי ומהזהות שלי, ולהביא את עצמי לסביבה שאני זרה בה מאוד, לעולם של החברים והמרצים. כשהבאתי את הפרויקט הביתה או לחברים ביישוב צוירתי השמאלנית, ו'בבצלאל' הייתי הימנית. זה היה נורא מבלבל, ובתוך כל זה היה לי מאוד קשה לחשוב על הדברים בצורה נקייה ובלי סיסמאות. רציתי לשאול שאלות על הכול, גם על עצמי וגם כשהייתי צריכה להגיד דברים אחרים ממה שהורגלתי. באחת הביקורות החבר'ה בסטודיו שאלו אותי למה אני קוראת לזה 'גוש עציון', הערבים הרי לא משתמשים בשם הזה. היה לי חשוב לא לוותר על הזהות שלי. אני קוראת לזה גוש עציון, ויחד עם זה לבוא בפתיחות אל הצד השני.
"הביקורות לפרויקט היו טובות. אחת המרצות ממש בכתה מהתרגשות, למרות שדעותיה הפוליטיות רחוקות משלי. יכול להיות שהופתעו מהתוכן שאני כמתנחלת יצקתי לתוך העבודה הזו. יכול להיות שחשבו שאביא משהו ימני רדיקלי. אולי ההתרגשות נבעה מכך שכשאומרים היום 'צומת הגוש' ישר חושבים דברים רעים, ובכל זאת הבאתי לפה תוכן מאוד אופטימי. אחד המגיבים לעבודה ניתק אותה מההקשר הפוליטי והתייחס לזה בפשטות כפרבר, צומת שנמצא בין שתי ערים גדולות, ירושלים וחברון. הוא התייחס לתכנון האדריכלי, איך נראה צומת בפרבר, כאילו מדובר במקום נורמטיבי. אם הצלחתי לדבר בהגשה שלי על מקום נורמטיבי, זה כבר הישג בשבילי. התחיל דיון על הגג הירוק של המבנה, ולא על ההיבטים הפוליטיים. זה היה חזק".
איך היו התגובות מהבית?
"ההורים שלי מאוד מעריכים את הדעה העצמאית שלנו, וזה נכון גם לפה. גדלתי בכפר־אדומים, ואני לא חושבת שאבא שלי היה חותם על התוכנית הזאת. על ספר הפרויקט כתוב 'מעבדות, לקראת קונפדרציית ישראל־פלסטין'. אלה לא מילים שאנשים עוברים עליהן בשקט, אבל אני חושבת שזה סוג של הדחקה. אני מאמינה ברעיון של מולדת אחת. מאמינה וסקפטית".
איך זה הולך ביחד?
"המחשבה על זה מעלה המון שאלות. לכן אני סקפטית. מצד שני אין ברירה אלא להאמין ולהתחיל לעשות משהו. לחפש את האופציה לדבר הכי אמיתי ונכון וצודק. הסטטוס־קוו הרסני. זה שקט מדומה ואנחנו רואים שהוא נפרץ כל הזמן, וגם המצב של הפלסטינים בלתי נסבל. אין מה להשוות את המצב שבו אני חיה למצב שהשכן בכפר מולי חי, מכל הבחינות. זה יהיה טוב לכולם שמשהו יזוז פה".
קיבלת תגובות מערבים?
"אחד המנחים היה ערבי. הוא מאוד בירך על זה, אבל דיבר גם על שורה של דברים שצריכים להיעשות לפני".
בשבח הנורמליות
אז איפה היינו? אה, בשבח הנורמליזציה. העבודה של נעה תפסה אותי בהלך רוח דומה מאוד, של אמונה וסקפטיות שלובות ידיים. אצלי זה קרה בעקבות חודש אינטנסיבי שבו לראשונה בחיי ישבתי עם ערבים כתף אל כתף, כחלק מקבוצת השווים שלי, במסגרת תוכנית של הספרייה הלאומית.
היה בזה משהו ממלא תקווה. כאילו קיבלתי מכל חמצן. אבל מהר מאוד חוזרים לחיים. הם שם ואנחנו כאן. בימים האחרונים הרגשתי שהראש שלי מלא מחשבות חיוביות על האפשרות לקיום, שבו ערבים ויהודים לא חיים בשני יקומים מקבילים שלעולם לא נפגשים, אבל הרגשתי גם את הראש שלי נחבט באדמה כי 'הלו, די עם הדמיונות, גברת משוררת'. כאילו המחשבות נכנסות למבוי סתום, לדרך ללא מוצא. זה מה שרוב הישראלים מרגישים וזה עלול להישאר כך, אלא אם כן ננסה באמת להתחיל לגעת באמת בסכסוך. ה'שלום' הרי לא יגיע אחרי ששני מנהיגים יחתמו על פיסת נייר, יפה ועבה ככל שתהיה. אנחנו, אנשים קטנים ורגילים, צריכים להתחיל להכיר בכך שאנחנו חיים במרחב גיאוגרפי קטן ושאף צד לא יתאדה, למרות השמש הישראלית שבהחלט עושה צעדים בכיוון.
החברים הערבים סיפרו שלפעמים מופעל עליהם לחץ שלא להשתתף באירועים כאלו של ישראלים, גם בתוכנית שנפגשנו בה. בגלל הנורמליזציה. אותו תהליך של שינוי, שבמהלכו הצד השני הופך לחלק מהמציאות. כי אם הערבים יושיטו יד לישות הציונית, פלסטין תלך ותקרוס. אם הם יהיו חברים של יהודים, אולי הם יגלו שיש בצד השני אנשים ולא רק כובשים אכזרים.
מפגש אנושי הוא דבר חזק מאוד. יש לו המון כוח. נראה שאנחנו ממש מנסים בכוח שלא להיפגש. אולי הגיע הזמן לא להיות רוב דומם כמו שאנחנו כל־כך אוהבים להיות. צריך להיפגש, לדבר זה בשפתו של זה. מצד אחד מעדיפים את מסכת הכובש האכזרי, מצד שני מעדיפים את מסכת המחבל המתפוצץ. מפחדים לגלות שמאחורי מסכת המתנחל והפלסטיני מסתתרים אנשים.
ואולי הימין צריך לאמץ את מילת הגנאי הזו, 'נורמליזציה'. כן, אנחנו רוצים נורמליזציה. כן, אנחנו לא מתביישים בזה שבשטחי יהודה ושומרון צריכים להתקיים חיים נורמליים. גם לערבים, בהחלט. חייבים לשפר גם את איכות החיים שלהם. יש הרבה מקום לתיקון מדיני ואפשר להמשיך ולהתווכח על זכותם של הערבים להגדרה עצמית (אני בעד), ועדיין הצעד הראשון לכל זה היא הנורמליזציה. אני בטוחה שגם הדיון עצמו יתנהל ברמה אחרת לגמרי אחרי שיהיו מולנו אנשים ושאנחנו נהיה אנשים מולם. אם גם א"ב יהושע נפרד לשלום מחזון שתי המדינות, אפשר להתחיל לחפש פתרונות לחיים. נורמליים. של כולם.
למה רכבת קלה לפרבר של עיר הבירה נשמעת כתסריט דמיוני של מדע בדיוני, כשבכל בירה אחרת בעולם כך הדבר? למה ש־30 אלף תושבי בית לחם ו־70 אלף אזרחים ישראלים בגוש עציון לא ייהנו מתחבורה כמו שאנשים במילניום השני נהנים? למה שלא נעשה איזו שיחת היכרות עם המציאות? שלום מציאות, את כאן כדי להישאר, גם אנחנו, בואי נעבוד ביחד. אולי עוד יצמחו פה דברים יפים. 
