בוושינגטון פוסט התפרסם השבוע מאמר מוזר למדי ולא אופייני, שהיה למעשה מדריך למשתמשים היסטריים ברשתות החברתיות, כיצד להסיר במהירות את היסטוריית הפוסטים והציוצים שלהם. "האינטרנט היה פעם כיף. הגיע הזמן להתקדם", הסבירה בשורה אחת כותבת המאמר את פשר פרסום המדריך.
מי שעומד מאחורי התבהלה הוא אדם ששמו מייק צרנוביץ', תומך טראמפ ואיש ימין אמריקני, אחד הטרולים המרכזיים ברשת. מהו טרול? הנה ההגדרה בוויקיפדיה: "גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת כגון פרסום תגובות סרק, שימוש עקבי בסרקזם, פיצוץ דיונים ענייניים והשחתת תוכן". הטרלות, חברים וחברות, הם המרענן הרשמי של הפוליטיקה האמריקנית גרסת קיץ 2018. במקום להתכתש עד זוב מקלדת בנושאים אידיאולוגיים ומהותיים, לנסח טיעונים מכוננים לסוגיות הבוערות שעל הפרק ולהגן עליהם בחירוף סטטוס – פשוט מטרילים.
וזה מה שעשה צרנוביץ': הוא פתח את חשבונות הטוויטר של מפורסמים הוליוודיים בעלי עמדות ליברליות, עדיף כאלה שנוטים לתקוף את הנשיא טראמפ על בסיס קבוע, שלף מנבכי הארכיון ציוצים לא תקינים פוליטית שנכתבו בתקופות חיים אחרות ובהקשרים שונים, והציף אותם מחדש. הנפגע המרכזי מתוצרת צרנוביץ' הוא מי שהיה אמור לביים את הסרט "שומרי הגלקסיה 3", ג'יימס גאן. סדרת ציוצים אידיוטיים, פרובוקטיביים ופוגעניים – שניסו להיות מתוחכמים – שכתב גאן לפני כעשור חזרו לחיים באמצעות לחיצה קטנה על כפתור ה"ציוץ מחדש", וגרמו לפיטוריו המיידיים. ליברלים מפורסמים אחרים שהוטרלו בזמן האחרון באותה השיטה הם הקומיקאית היהודיה שרה סילברמן, השחקן מייקל איאן בלאק והקומיקאי אנתוני ג'סלניק.
אבל אל דאגה, ההטרלה אינה נחלתו הבלעדית של הימין. החודש הפך השחקן היהודי סשה ברון־כהן לטרול על ספידים, באמצעות תוכנית הטלוויזיה החדשה והמצוינת שלו "מי זאת אמריקה?". ברון־כהן מגלם בסדרה ארבעה טיפוסים קבועים המייצגים קצוות קיצוניים בחברה האמריקנית ובסביבתה, ובאמצעותן מטריל כל מה שזז. ברשתו נופלים גם ליברלים, בעיקר בזכות דמותו הקורעת מצחוק־מעורב־בתדהמה של ד"ר ניירה קיין־נדגצ'לו, איש אקדמיה מהשמאל ההזוי שחי את חייו לפי כללי התקינות הפוליטית המחמירים ביותר, כולל הסכמה שבשתיקה לכך שאשתו תנהל קשרים עם דולפין.
אבל זהו מס שפתיים. כל מי שצופה בתוכנית מבין שהמטרה היא להטריל את הימין האמריקני. זאת, בעיקר בזכות דמות אחת מבריקה וכואבת לעין הישראלית – קולונל ערן מורד מהמוסד הישראלי. האהדה לישראל וההערצה לצה"ל בקרב הרפובליקנים מאפשרים לברון־כהן־מורד להביא את אנשי הימין האמריקני למצבי קיצון מוטרפים לחלוטין, עד כדי הפשלת מכנסיהם כדי להתאמן על פרקטיקה שכביכול הומצאה במוסד, ושביכולתה לעצור מחבל מתאבד באמצעות האיום שישבנו של המנטרל ייגע בגופו של המחבל ויהפוך אותו להומוסקסואל. השבוע שודר הפרק השלישי משבעה, ובכל שבוע רף הטרוליות עולה. השמועות טוענות שהשיא נשמר לפרק סיום העונה: קטע בהשתתפות מושלת אלסקה לשעבר והמועמדת לסגנית נשיא ארה"ב, שרה פיילין.
ברור שיכולתה של הטרלה להצחיק תלויה מאוד בעמדה הפוליטית שלך. אין ספק שימנים התגלגלו מצחוק כשצפו בציוצים אינפנטיליים מהעבר של מפורסמים ליברלים. הפער בין דמותם המכילה, המהוקצעת והמהוגנת דהיום ובין הציוצים שחושפים טמטום מושלם משחרר מיד צחוק בריא בקרב מי שלא מחבבים אותם ממילא. בתמונת מראה, ברור ששמאלנים גועים בצחוק למראה ערן מורד כשהוא הופך את שנואי נפשם השמרנים לחבורת אימבצילים. סוף־סוף מישהו מצליח לסדוק את חומת הביטחון העצמי של הימין האמריקני, שחלקו עדיין שיכור ניצחון מליל 8 בנובמבר 2016.
אבל כך או כך, יש בהטרלה – במופעה המתוחכם כמובן – משהו מרענן. חשיבה מקורית. יצירתיות. אלמנט של פאן שחסר כל כך אצלנו, ברשת החברתית הישראלית. גם בישראל יש כמובן טרולים, אבל רובם המוחלט צפויים, חסרי ברק, נטולי כיף. אפשר כמעט לנסח במדויק מה יהיו תגובותיו של טרול מהימין, ולא פחות מכך לנחש מה תהיה תגובתו של הטרול המקביל משמאל. מכיוון שאין טרוליזם אמיתי וראוי בישראל, לפחות לא מספיק, אנחנו נשארים עם אותו דיון משמים ועבש בין ימין לשמאל בכל נושא שיעלה על הפרק.
השבוע הגיע המאבק הזה בטוויטר לשיא בעקבות סוגיית חוק הלאום. במקום לנוח קצת בתחילתו של חודש אוגוסט המהביל, המשעמם בחודשים, ההתכתשות בין השבטים נמצאת בעיצומה ולא נפסקת אפילו לרגע. בשבוע שעבר היה חוק הפונדקאות. בשבוע הבא יהיה נושא אחר. חבורת המצייצים עוברת משוחה לשוחה, כתף אל כתף, ויורה מפה לשם את אותם הכדורים, מכוונת את אותם התותחים, שולחת את אותן פלוגות גרילה לקווי האויב, אוספת את אותם הנפגעים וחוזרת שוב למחרת, רעננה ועם אספקת תחמושת טרייה של עוד מאותו הדבר.
אז מה אנחנו מבקשים? תנו לנו קצת טרולים אמיתיים שיעשו שמח. לא צריך להרוס בשביל זה קריירות של אנשים. טרול לא חייב להיות אדם עם רצח בעיניים. רק להיות קצת יותר מתוחכם, לקחת את החיים האלה קצת פחות ברצינות, ולהפוך את מלחמת הימין־שמאל למשהו שגם אפשר לחייך בגללו. איך נכתב השבוע בוושינגטון פוסט? האינטרנט היה פעם כיף. הגיע הזמן לחזור ולהפוך אותו לכזה.
